הגיבורים השקטים של הקורונה // אבי יוספי

עובדי חברה קדישא (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

המלחמה הסיזיפית בקורונה מתנהלת בשני עולמות מקבילים. העולם האחד הוא זה התקשורתי והחשוף שבו ניצבים מקבלי ההחלטות שעומדים בפרונט, החל מראש הממשלה ושרי הממשלה עובר בפקידות הבכירה של משרד הבריאות ועד לקציני צה"ל שקיבלו פיקוד על אזורים מוגבלים ברחבי הארץ.

בעולם מקביל לרעש התקשורתי, מתנהל לו עולם נוסף, אמיתי לא פחות, אלו עובדי בתי החולים לעיתים גם בדרגים פחות מוכרים כמו האחים והאחיות, אנשי המעבדות והרנטגן, ואפילו המנקים שמצאו את עצמם בחזית המלחמה בקורונה.

הם עובדים שעות נוספות לעיתים אף נאלצים שלא לשוב הביתה מחשש הידבקות. במקרים בהם הם שבים לביתם, הם נוקטים משנה זהירות, מודעים לגודל האחריות הרובצת על כתפם, שמא ידבקו ויכניסו את הנגיף לתוך בית החולים.

לראות מקרוב את ההתמודדות היום יומית של הצוותים הללו שבתוכם הורים לילדים קטנים, חלקם מתמודדים בנוסף לניהול הבית גם עם אופק כלכלי לא ידוע בשל פיטורין או הוצאה לחל"ת של בן או בת הזוג, וכאשר ברקע יש ברוב המקרים גם ילדים קטנים. למרות הקשיים, הם חדורים תחושת שליחות ובשקט האופייני להם עושים עבודות קודש.

וישנם את המלאכים העצובים.

אנשי החברה קדישא ברחבי הארץ, שידיהם למרבה הצער בימים אלו מלאות עבודה. נפטרים יהודים בארץ ישראל ולדאבון הלב יהודים רבים מכל רחבי העולם, שנפלו חלל במגיפת הקורונה ומובאים לקבורה בישראל.

בהקפדה יתירה על הכללים של משרד הבריאות ושמירה על כללי ההלכה, הם עובדים מסביב לשעון ממש, על מנת להביא לקבורה את הנפטרים. מדרג המנהלים ועד לאחרון העובדים והמתנדבים, כולם מגויסים למצווה הקדושה של קבורת המת, שהפכה בצוק העיתים כל נפטר ל'מת מצווה' של ממש.

עלינו כציבור להוקיר את הגיבורים השקטים הללו, לתת להם את מלוא הכבוד וההערכה. הם אינם בולטים בתקשורת, הם לא מופיעים במסיבות עיתונאים מתוקשרות, אבל הם אלו שבזכותם אנחנו שורדים את המשבר הנוכחי. בזכות המסירות שלם ועבודת הקודש שהם עושים מסביב לשעון, אנחנו מצליחים לעבור טוב יותר את המשבר החריף שחווה העולם כולו.

את התובנה הזאת עלינו להשריש בקרבינו גם לימים שאחרי הקורונה. כאשר נפגוש את העובד בבית החולים, כשנראה את השכן שמתנדב בחברה קדישא, נדע שבעת המשבר אנחנו יכולים לסמוך עליהם. נדע שהכוח שלנו לעבור ימים קשים ותקופות סוערות תלוי ברוח העשייה והמסירות של אותם גיבורים שקטים שעין המצלמה לא תפסה, שהתקשורת לא נתנה להם במה. שהם עצמם לא חושבים שהם עושים משהו מיוחד, שהם תופסים את עצמם כמי שבסך הכול באו לעשות את העבודה.

אבל אנחנו שצופים מבחוץ יודעים שהם הגיבורים שלנו. שהם הסמל של החברה שלנו. שהם מופת לעשיה חברתית ולתרומה לקהילה. אם היינו יכולים, היינו צריכים לכבד את אותם הגיבורים בהדלקת המשואה ביום העצמאות.

• הכותב הנו איש יחסי ציבור