לא פעם בשעת לילה מאוחרת השכן מסנן לעברינו: "שקט בבקשה... גזל שינה!".
איסור זה שמורגל בפי הבריות נקרא 'גזל שינה' והוא נפוץ מאוד בציבור. אך מסתבר שבפשטות אין מקור לכך, לא בש"ס ולא בפוסקים ואינו מוזכר כלל בדברי רבותינו הראשונים.
בספרי המלקטים ציינו שאיסור זה לראשונה הוזכר בספר 'החפץ חיים ופעליו' שמרן החפץ חיים היה 'מעורר' את הסובבים לו באומרו: שהמעיר את חברו משנתו, הנה הוא גזלן, שגזל ממנו את מנוחתו וזו גזלה שאין לה השבה. וכך גם כתב בספר שונה-הלכות שלצער אדם ולהקיצו הוא בגדר 'גזל', כי עיקר איסור גזלה הוא 'צער'.
בספר "דרך שיחה" פרשת קדושים כתב שמרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל נשאל אודות איסור גזל שינה והשיב: עניין גזל שינה הוא חידוש מבית מדרשם של בעלי המוסר, והוא רק עניין של חסד ושל 'ואהבת לרעיך כמוך'.
כך גם פסק מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל בשו"ת "שבט הלוי" (ח"ז סימן רכ"ד) שההגדרה של איסור גזל שייך רק בגוזל חפץ ומשתמש בו להנאתו, בשונה מביטול שינה איסורו איסור מיוחד שמבטל תועלת מחברו.
אך פעמים רבות מצאנו שיש מצווה 'להעיר את חברו' ואין חוששים לגזל שינה. וההיפך, מצווה רבה יש בכך.
בעל ה"פרי מגדים" כתב (סי' מ"ד) שאדם שנשתקע בשינה עם התפילין צריך לעוררו מפני קודשת התפילין.
בספר "מנוחה וקדושה" (אות ו) מציין שהישן על ספר קודש יש למשוך הספר הימנו גם שיתעורר מכך, משום כבוד הספרים.
ברמ"א ביורה דעה כתב שכהן הישן בחדר בו נמצא מת רח"ל יש להקיצו ולהגיד לו שתכף יצא.
בספר "חיי אדם" הביא בשם ספר חסידים שלדבר מצווה מותר אפילו להעיר את אביו משום שאתה ואביך חייבים בכבוד המקום.
בפרשת השבוע שקראנו (אמור) הכוהנים מצווים על שמירת הקדושה במקום המקדש ולכן אסורים הם אפילו בשינה קלה. במסכת תמיד (כח) אנו מוצאים: איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו וכל משמר שאינו עומד וא"ל 'איש הר הבית שלום עליך' וניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות הייתה לו לשרוף את כסותו.