חמש הדקות הראשונות הן הדקות העלולות להוות את הגבול הדק שבין אושר עתידי לשברון לב תמידי, וזה תלוי בגבול הדק שבין טעות פשוטה לקטסטרופה גדולה.
אם אתה מסוג האנשים שקולטים בשנייה, ומספיקות להם חמש דקות כדי לדעת אם זה זה או לא, חמש הדקות הראשונות של הפגישה הם הגבול הדק שלך.
הגבול הדק שבין תכונה לתכונה, הוא מפתח לקביעה החד משמעית שאי אפשר לקבוע באופן חד משמעי אבחנה מדויקת לגבי אדם, לאחר התרשמות בודדת.
בזמן פגישה, נחשפים לאדם לאחר יום שלם בו עבר מה שעבר לטוב או למוטב.
חוויות היום הותירו חותם, המתבטא בתגובות, במסרים ובהתנהגות הכללית.
אם לשפוט על פי נתונים אלה, אין זה הוגן, לא מדויק ולעיתים אף ממש הפוך.
יתרה מזאת, ישנם אנשים כריזמטיים ובעלי עוצמה, אנשים שיחסי הציבור שלהם מעולים, הרטוריקה שלהם רהוטה והם יודעים לנהל עניינים ולשלוט בכל מצב. מגוון הכלים האלה יעיל מאוד למצב כמו פגישה, מגוון היכול לסנוור כל אדם ובפרט את אלה השופטים על פי הדקות הראשונות וההתרשמות הראשונית.
אלא, שדווקא תכונות אלה יכולות להוות את נקודת הנפילה, כאשר האדם המתהדר בהן חסר כל תכונה פנימית עמוקה וראויה והוא מטשטש זאת בכריזמה, גינונים ולשון רהוטה.
בחיים נצרכות תכונות אופי בסיסיות שהן העיקר לחיים טובים, אלה תכונות שאינן חיצוניות ולא נמצאות בחלון הראוה של התנהגות האדם בפגישה בכלל ובפגישה ראשונה בפרט.
התכונות האלה יכולות להתגלות בהדרתן או בקלונן, בהדרגה ובין השורות עם העמקת ההכרות.
בסופו של דבר, הבימה כולה של האופי והוא מאפיל על תכונות בימה אלה ואחרות.
והיה, ובכל זאת חוצה האדם את הגבול הדק שבין בטחון עצמי לשחצנות ונועל התרשמותו לאחר חמש הדקות הראשונות, אושרו תלוי בגבול הדק שבין טעות לקטסטרופה.
טעות היא, כאשר האדם אותו פוגשים אינו הזיווג המיועד, הטעות היא בגישה ואשר נפל יוכל קום.
קטסטרופה, כאשר הוא ההכרזה מיום היצירה, ובמו ידיו סותם האדם את הגולל על אושרו העתידי בגין חמש דקות.
הגבול הדק הבא הראוי להתייחסות, הוא זה שבין חרות לתלות הדדית.
החירות האמיתית שבתלות ההדדית
עם הולדתו חווה האדם תלות מלאה, אין לו חרות הואיל ואינו מסוגל לכך. עם גדילתו הוא שואף לעצמאות, בן חורין, שלב המגיע לשיאו בשנות הבחרות.
במוצאי שנות הבחרות הוא נדרש לחזור למצב תלות, אך הפעם זו לא תלות מלאה, זו תלות הדדית המוזנת משני הצדדים.
ככל שעובר הזמן והאדם אינו חולק את חייו עם בן-זוג, מתעצמת העצמאות ועימה תחושת חרות מזויפת, תחושה המתנגשת לעיתים ברגע האמת בו צריך להפיל החלטה סופית להתקדם למצב התלות ההדדית.
האבחנה בין תחושת החרות הזו לחרות האמיתית שבתלות ההדדית, הכרחית.
עצמאות, זו היכולת של האדם לעמוד ברשות עצמו בלא להזדקק לאחרים, תולדה של עצמאות היא חרות.
ננסה לתאר אדם עצמאי שלא נזקק לסביבה כלל, עצמאותו נחסמת בנקודה בה הוא צריך שיתוף פעולה על מנת לממש את רצונותיו, לפתח את כישרונותיו, לשחרר את היצירתיות שבו.
הָרַוָּקוּת טומנת בחובה תחושת חרות כללית, זה נכון מבחינה טכנית אך לא נכון ביחס להגשמה עצמית. העצמאות המלאה והנכונה מתבטאת דווקא בתוך מערכת יחסים, שיתוף הפעולה והתלות ההדדית יכולים להביא את האדם לחרות מלאה ביחס להוצאה לפועל של רצונותיו ושאיפותיו הכוללים.
תחושת חרות מזויפת יכולה להשתלט על האדם עד כדי פסילה תת מודעית של האפשרות להינשא, אך האבחנה בין הדקויות יכולה להוביל לשליטה במצב.
בין אופטימיות לאשליה
הגבול הדק האחרון, זה שבין אופטימיות לאשליה אומר, כי האביר מזמן על הסוס, האופק הולך ומצטמצם עם כל פסיעה, וההיאחזות בדמיונות שווא אינה מובילה לשום מקום בטוח.
האופטימיות הכרחית בשילוב עם ראיית המציאות באופן בוגר ופיקח.
האופטימיות אומרת כי העובדה שאדם לא נישא לאדם הלא נכון זו סיבה לששון, שמחה ואופטימיות יתרה.
עם זאת, ראיית המציאות באופן פיקח מצביעה על הנגזרת: העובדה שאדם לא נישא לאדם הלא נכון מבטאת גם את העובדה שלא נישא לאדם הנכון.
הפיקחות אומרת שבפועל, דברים רבים שהיו יהרג ואל יעבור, עברו בלא להרוג, ניסיון החיים המצטבר מפגישות בפרט ומהחיים בכלל, נותן מבט אחר ושונה על כל הנושא. באופן טבעי, מתקבלת פרופורציה לכלל האירועים והאפשרויות הנגזרים מהמצב, פרופורציה החייבת להוביל לשינוי בהתייחסות ובגישה, בשלב הטרום פגישה ולעיתים גם במהלכה.