שלום, אני אליעזר (25) גרוש ואב למוטי המתוק.
למדתי בישיבה עד גיל 22, ונחשבתי לבחור מוצלח. אחרי כמה הצעות שידוכים שלא עמדו בציפיות שלי, הוא הגיע אליי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה היה חבר טוב שלי, בנימין, הוא הציע לי את אחותו, איילת. איילת היא בחורה חכמה והיו בינינו דעות משותפות, עבורי זה היה משהו מיוחד מעבר לצפיות שלי בכלל.
נפגשנו, הכל היה ברור חוץ מהמילים: "אני סגנון פתוח" שהיא אמרה.
יש בעיה עם המילים הללו "סגנון פתוח". זה שטח אפור כזה, לא מוגדר. מה רמת הפתיחות שהיא נמצאת? זה כמו דלת כשהיא פתוחה קצת או הרבה - עדיין היא פתוחה. אמרתי את דעותיי בפגישות, ובתוך תוכי ידעתי, אני רוצה לסגור עם הבחורה הזו, היא תפורה עליי, אני פשוט רוצה אותה, וזהו.
סגרנו ווארט והייתי מאושר כפי שאף פעם לא.
שבוע אחרי האירוסין הכרתי אותה יותר כי אז יותר פתוחים אחד עם השני ועדיין לא לגמרי. מיום ליום הפתיחות בינינו עלתה שלב, וטוב שכך. הכרנו יותר, והתקרבנו יחד ליום הגדול.
אבל אז קרה משהו בניגוד לחוק.
בשיחות בינינו היא הייתה אומרת לי מילות חיבה מעבר למקובל. בתחילה לא הגבתי, ועם הזמן הרגשתי צורך לומר מילות חיבה חזרה, ושנינו נכנסנו למצב אליו לא ציפינו.
שיתפתי את מדריך החתנים שלי בעניין, הרגשתי שזו חריגה. הוא הזהיר אותי: "כל חיבה וחן שיש ביניכם עכשיו, היא על חשבון החיבה האמיתית שצריכה להיות אחרי החתונה".
המילים הללו הלחיצו אותי, בעצם יש בינינו אוירה טובה מדי, אבל היא על חשבון החיים האמיתיים שלנו.
הבנתי שזה חייב להיעצר, אבל לא היה מי שיעצור את זה. אני לא עצרתי את זה כי חששתי שזה ירד, רק זה מה שחסר לי. הגעתי לשלב שכבר חיכיתי למילות החיבה שלה, ומתוך חוויה אישית שעשתה לי טוב, זרמתי עם זה. איילת לא רק שהבינה שזה בסדר, היא שמה לב שאני נוהג בדיוק כמוה, וראתה בזה אישור להמשיך.
ואז קרה דבר נורא...
היינו יוצאים יחד משעות אחה"צ, נמצאים במקומות חשוכים שאסורים על פי ההלכה וחוזרים בשעות הקטנות של הלילה. ללא שמירה על גדרי ההלכה. הייתי מנחם את עצמי, שאחרי החתונה אני אצליח לעצב אותה כמו שאני רוצה, ולא אתן לעצמי ליפול מהעקרונות שלי. עם הזמן, עברנו בינינו את הגבולות.
לא הקפדנו על שמירה בינינו.
הבנתי שאני בתוך זה, ללא יכולת יציאה. ידעתי שזה איסור חמור וזה לא אני, זה לא מתאים לי. המילים של מדריך החתנים שלי הדהדו, ועדיין לא יכולתי לעצור את זה. בשעטו"מ נישאנו, ואני עדיין לא מצליח לעכל את התקופה הזו, בה לא שמרנו על הכללים.
הכאב הגדול שלי הוא, שבכל התקופה של האירוסין לא מחיתי על שבירת הכללים שלנו, לא הייתי מספיק חזק לומר לה שזה דבר אסור וזה לא יקרה יותר. וגם לאחר נישואיי, לא דיברתי מילה על כך.
עברו 4 חודשים.
ההרגל עשה את שלו, וגם אז כזוג נשוי איילת לא הקפידה כלל על ענייני ההלכה בינינו כשצריך. הייתי מעיר לה בעדינות, מסביר לה את האיסור הגדול בתורה בזמנים הללו, אבל איילת לא התרגשה בכלל, והמשיכה בשלה.
ואז גיליתי דברים חדשים אצלה, היה זלזול בענייני הלכה פשוטים, ועם הזמן היא כבר זלזלה בענייני צניעות בסיסיים. איילת התחילה ללכת בלי גרביים, ועוד כמה דברים שאין כאן המקום לפרטן. הייתה אצלי תחושה שזה לא רק קוד לבוש מתירני, אלא מתריס. ואם הייתי מעיר בעדינות על כך, הפרצוף שלה היה בהתאם.
בדיוק אז הבנתי שאם אני לא עוצר את זה עכשיו, אנו במדרון חלקלק שמי יודע להיכן יוביל אותנו. ביקשתי ממנה שנצא יחד לשבת באיזה מקום ולשוחח. ישבנו יחד במסעדה והתחלתי לדבר על הנושא, עד שאמרתי:
"איילת יקירה, לא לזה התפללנו, אני מרגיש שאיבדנו את הבלמים, ואין מצב שזה ממשיך ככה. אני רוצה לפתוח דף חדש, אני חייב שתעזרי לי".
היא הביטה בי אל תוך העיניים ואמרה:
"עזוב אליעזר, בתקופת האירוסין היו בעיות ושבירת כללים בינינו, אז, גם היו דברים שהם איסורי תורה ולא דיברת מילה והיית שותף מלא בעניינים הללו. בכל אופן, אני במצב הנוכחי ממשיכה הלאה, חיה ותן לחיות".
לרגע חשבתי שאני בקמפיין הבחירות של אחת המפלגות באופוזיציה. מה זה המילים שהיא אומרת?
"איילת, אני יודע שאת מרגישה כמוני עם חצי רגל מחוץ ליהדות, תמיד אפשר לתקן ולשמור עדיין על הרגל השנייה. בואי נעשה הכל לעבור את זה, אנחנו יכולים להתגבר על זה, אני מבטיח לך".
היא התיישרה במקומה, ואמרה:
"אתה לא יכול לשנות פתאום את הכללים, לי אין מה להפסיד, אני כבר לא במקום של להתגבר, אין לי על מה. אתה תתנהג איך שאתה רוצה, רק אותי תשחרר מההגבלות שלך".
הצעתי שנלך לגישור, אבל היא הסבירה לי שאין עניין בגישור, אין לה שום בעיה איתי אישית כאדם, והיא רוצה להמשיך איתי את הנישואין האלה אבל במתכונת שלה, בכללים שלה. מבחינתה, על זה ייפול דבר.
נחרדתי מההצהרה הזו, רציתי לבכות, מה קורה פתאום לכל מילות החיבה שהיא הייתה אומרת, היכן האוירה ההיא נעלמה עכשיו שכל כך צריך אותה? איך הפכתי פתאום ללא רלוונטי כל כך?
למחרת בבוקר, קמתי בסערת רגשות. לא הצלחתי לעשות כלום, רק חושב על המצב אליו נקלעתי. בערב הלכתי להתייעץ עם רב ידוע, הוא אמר לי לנסות בדרכי נועם לבוא לקראתה, ולהחזיק את הרמה הרוחנית שעדיין יש בה, ולנסות להציל את הנישואין שלי.
כשחזרתי מהרב סיפרתי לה על הפגישה ואת דבריו, שאמר שנמשיך יחד וחשוב מאוד שהיא תשמור את מה שהיא עדיין יכולה.
אבל אז היא אמרה שהיא רוצה להיות כנה איתי, ולספר לי משהו שהיא כבר לא יכולה להחזיק יותר.
היא סיפרה שבחודשיים האחרונים היא מחללת שבת בסתר, ולא שומרת כשרות כלל, ולא מעניין אותה מכלום.
"אני לא רוצה להפריע לך בחיים, עדיף שנסיים כאן, בצורה יפה, אתה כל כך אדם טוב למה לך לסבול איתי, תפתח לך את הדף החדש שלך. תן לי ללכת".
ישבתי מולה בהלם מוחלט, מבלי יכולת לומר מילה.
מאז שחזרנו מהמסעדה, היא כבר לא הסתירה ממני את מצבה הרוחני, ועשתה כל העולה על רוחה. היא שיתפה את הוריה בשיחה שלנו, ואמרה להם שמבחינתה לפרק את הנישואין. "אין לי כוח אליו", אמרה להם.
בנימין גיסי השדכן, שעדיין נשאר החבר הטוב שלי, עדכן אותי שההורים שלו מאוד כאובים על המצב, ומתביישים מאוד ממני. הוא שיתף אותי, שהם דיברו איתה שהם בצער גדול ומבקשים ממנה להשתנות. רב המשפחה שלהם שוחח עם איילת ושלח אותנו לייעוץ אצל מגשר מוסמך.
לאחר ניסיונות חוזרות ונשנות שלא צלחו, הרב שלהם הורה להם לשחרר אותי ולתת לי להקים חיים חדשים, בפרט שאין לנו עדיין ילד משותף. אותו רב שעימו אני נועצתי, אמר לי לא להתעקש, ולתת את הגט בהקדם בלי שכנועים. "זה נראה יותר עמוק ממה שחשבנו", אמר בכאב.
היה לי קשה להשלים עם זה, מאוד אהבתי את אשתי, רציתי להמשיך ולנסות להחזיר אותה למקומה הטבעי, אבל זה היה גדול עליי ובטח שעליה, ובעצת הרבנים שהורו על גירושין, השלמתי עם זה בדמעות.
קבענו להיפגש ברבנות למתן גט.
ביום הגירושין, קמתי בעלות השחר, הלכתי למקווה להיבראות מחדש. כשיצאתי בכיתי והתחננתי להקב"ה שיזכה אותי להתחיל מחדש, "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהילים נא) התחננתי בדמעות.
בידיים רועדות ובדמעות, מסרתי את הגט בידה. שני המשפחות לקחו את הגירושין הללו מאוד קשה, ובעיקר הופתעו מהמצב של איילת. ואני נכנסתי למשבר גדול, שלא ידעתי איך לצאת ממנו. המצפון שלי לא היה נקי, הבנתי שאני הגבר, אני זה שאמון על הרוחניות בבית, אני אשם שלא מחיתי, שלא עצרתי.
ואז הגיע היום הזה...
זה קרה שבועיים אחרי הגירושין, בנימין גיסי לשעבר, התקשר אליי בקול חנוק מדמעות:
תפסתי את הראש וצעקתי בכוחותיי האחרונים, זו הייתה צעקה שיצאה מהמקום הכי עמוק שלי, מתוך שמחה והתרגשות על היותי אבא אוטוטו, אבל עם כאב גדול על המצב שלי.
ניסיתי להחזיר את הנישואין הללו אולי דרך הבשורה הטובה הזו, אולי זה יחבר אותנו מחדש בבחינת: "והיו לבשר אחד" (בראשית, ב כד) אבל איילת עמדה על דעתה להמשיך את החיים כרצונה, זה לא שינה מאומה מהחלטתה.
נכנסתי למשבר גדול ולייסורי מצפון, שאני נתתי לזה לקרות. הכאב היה גדול בפרט שיש בינינו ילד משותף. כל כך רציתי להמשיך ולנסות להציל את הנישואין שלי, אבל איילת עמדה כחומה בצורה ולא הייתה מוכנה לשמוע על כלום.
• • •
אני לא אלוקים ולא יכול לקבוע על מה הגזרה הקשה שעברתי, ברור שזה מגיע לי והקב"ה יודע מה הוא עושה שכן אין דבר רע יורד מן השמים. אבל אני כן יכול לקחת תובנות ולעשות חשבון נפש על עצמי, ללמוד מהעבר על העתיד.
למדתי מזה המון על תקופת האירוסין, זוהי תקופה שקובעת את חיי הנישואין שלי. הבעיה היא שהתקופה הזו היא מאוד חווייתית לזוג, והקרבה טבעית ומתבקשת, ושוכחים שמבחינת ההלכה אנו אנשים זרים אחד לשנייה, וכל הקשר בין הזוג המאורס בכדי ליצור קירבה שתעזור לנישואין ולא יותר.
כל יסוד של דבר גדול חייב להיות חזק וחוקי, אם לא, זה מתנקם בהמשך. על אחת כמה וכמה חיי הנישואין שלנו, אם היסוד שלהם היה רעוע ולא על פי הוראות היצרן, הסיכון של חיי הנישואין הללו גדול. ודווקא בגלל זה, אם יש שבירת כללים, חייב למחות על כך, חייב לעצור את זה ממש בהתחלה.
אני קורא מכאן לכל בחור מאורס, תשמור את הרגעים בינך לבין ארוסתך לתקופה הבטוחה יותר, חיי הנישואין. שם תצטרך המון אהבה אמיתית, כי רק שם זוהי האהבה האמיתית בין בני זוג, לפני כן כל אחד ממלא את חוויותיו, ועל ידי זה מקטין את הסיכוי להיבנות. כל יום של איפוק בתקופת האירוסין שלך, מחזיקה שנה בתקופת הנישואין שלך.
הזוגות החילונים מספרים איך הם התחילו - החרדים מספרים איך הם ממשיכים...