שלום לכם, אני גילי (32) מהמרכז.
קצת עליי: סמכותית ודומיננטית, כנה אמיתית ופרפקציוניסטית, ואומרים גם שאני נאה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני באה ממשפחה חמה ודואגת, אמידה ותומכת. הדאגה של הוריי הייתה ועדיין גדולה לכולנו. אני זוכרת, תמיד שהייתי צריכה לחזור הבייתה בשעות מאוחרות, אבא שלי היה מקפיד לבוא ולקחת אותי, ולא משנה מאיפה. הוריי מאוד שמרו עליי.
כשהגעתי לפרק האישה מתקדשת, הבחור הראשון שהציעו לי, היה מנחם. הפרטים היו טובים ואבא שלי ביקש מגיסי איציק, ללכת לראות את הבחור.
איציק היה החתן הראשון של אבא שלי, בחור חכם ומרשים העונה על כל הדרישות. מבחינתו של אבא שלי, הוא היה הכתובת המדויקת ללכת לראות את מנחם. איציק אמר שעל פניו נראה שמדובר בבחור טוב, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים" ולא יותר.
ואכן הפגישה הראשונה הגיעה: היא התקיימה אצלינו בבית. אבא שלי קיבל את מנחם בחמימות. כבר בפגישה הראשונה הבנתי שזה הכיוון, גם לאחר הפגישה השנייה, רציתי להמשיך.
בפגישה השלישית שהתקיימה בבית מלון יוקרתי בתל אביב, קרה משהו, עליו אני רוצה לספר לכם.
לאחר שלוש שעות כשהיא הסתיימה, מנחם שאל אותי: "איך את חוזרת?", אני הבנתי שבפגישה המתקיימת בלב תל-אביב, הבחור צריך להחזיר אותי, נדהמתי מהשאלה. מה הוא שואל שאלה כזו, וכי הוא לא מבין שהוא צריך להחזיר אותי ועוד בשעה מאוחרת כזו?
"אבא שלי יגיע לקחת אותי", אמרתי. "אוקיי, אז נדבר כאן קצת בחוץ עד שהוא יגיע", אמר מנחם. התקשרתי לאבא שלי, וביקשתי שיגיע לקחת אותי. אבא שלי לא הבין מה קורה, אבל אישר שהוא מגיע. בינתיים עמדנו שם בכניסה למלון, ושוחחנו.
כשאבא שלי הגיע, הוא שאל את מנחם "איך אתה הולך?". "אני אסתדר כבר, תודה", ענה מנחם. אבל אבא שלי מכוונה טובה הציע למנחם: "כנס כנס, אני אקח אותך".
מנחם נכנס לרכב והתיישב. לא הבנתי מה עובר עליו, "לא רק שהוא לא מחזיר אותי, עוד הוא עולה לרכב של אבא שלי, ונותן לו לקחת אותו לבית שלו?", הרהרתי לעצמי. מבחינתי זה להוסיף חטא על פשע.
כשהגעתי עם אבא שלי הבייתה, הייתה שתיקה. גם אבא שלי לא הבין מה קורה כאן, אבל הוא ידע שכל הבעת פנים שלו תשפיע עכשיו, והעמיד פנים שהכל בסדר, והחל להסיח את דעתי ולדבר איתי על הפגישה.
כשאמא שלי נכנסה הבייתה, מיד שאלתי אותה, האם זה נראה לה נורמלי ההתנהגות הזו. אמא שלי נהגה בחכמה, גם היא כמו אבא לא הבינה את ההתנהגות, אבל כמוהו גם לא ידעה מה מניע את מנחם לנהוג כך, ונהגה באחריות עד לבירור העניין.
ואז הגיעה אחותי, אשתו של איציק. היא החליטה שזה לא חוקי וזה לא הולך. "בחור מוזר", אמרה בנחרצות. ואני, נכנסתי לבלבול גדול. מחד, מאוד רוצה להמשיך, מאידך, מאוד מוזרה ההתנהגות שלו.
זה רגע שעולות מחשבות אולי הוא קמצן, נצלן, לא מתחשב. אולי רחפן כזה או חסר טקט, כבר לא ידעתי מה לחשוב. אבא שלי שיתף את השדכנית על מה שאירע בפגישה השלישית, והיא כיוונה את מנחם בחכמה איך לנהוג בפגישה הבאה. יחד עם זאת, אבא שלי הוסיף: "אם שאר הדברים בסדר מבחינתך, זה לא סיבה להוריד וכדאי להמשיך".
בסיום הפגישה הרביעית, הוא עצר מונית, החזיר אותי לביתי, יצא החוצה ללוות אותי, וחזר חזרה למונית שלקחה אותו לביתו. גם כשהגעתי הבייתה, לא יכולתי לבלוע את זה, לעסתי ולעסתי את הסצנה מהפגישה השלישית, ורציתי לקבל הגדרה ברורה במי מדובר.
ואז הגיעו היועצים המשפחתיים לדילמה, כל אחד פירשן את הסיטואציה מנקודת המבט שלו. חלק הסבירו שזה מוזר, חלק אמרו שאולי הוא קמצן ולכי תדעי מה יהיה אחרי החתונה. אחרים אמרו שזה חוסר מודעות לחוקים, וזה לא כזה נורא.
לי היה קשה להוריד על דבר כזה, ובאותה מידה קשה להמשיך. אבל החלטתי להמשיך לפגישה חמישית, ולתת לזה סיכוי.
כשנכנסנו למלון והתמקמנו בפינה צדדית בלובי, הוא שאל מה אני רוצה לשתות. "מים, תודה", עניתי. כשהמלצרית ניגשה אלינו, הוא ביקש: "אם אפשר בבקשה מים, קולה, וגם תפוזים אם מישהו יתחרט כאן", אמר בחיוך.
הבנתי שהוא מנסה לנפץ את הסטיגמה שאולי חששנו ממנה, והוא מפגין לארג'יות יוצאת דופן. זה הרגיע אותי, גם אם זה לא מוכרח כל כך.
כשסיימנו את הפגישה החמישית קרה הדבר הזה, שהיה מבחינתי ה'קש ששבר את גב הגמל'. מנחם קם ושם פעמיו לדלת היציאה מבלי לשלם על השתייה שהזמין. כאן זה היה כבר יותר מדי עבורי, הבנתי בצורה ברורה:
הוא קמצן כרוני, ובונה עליי שאני אשלם.
בכדי לחסוך ממנו בושות מיותרות, ולפני שתגיע המלצרית לבקש את התשלום, שאלתי בהלצה: "אצלכם נוהגים שבפגישה חמישית הבחורה משלמת?", מנחם נבהל לרגע, ואמר בבדיחות הדעת: "וואי... כנראה הפגישה הייתה מעניינת", וניגש לדלפק לשלם.
לא ידעתי איך להמשיך מכאן, גם כשירדתי מהמונית צפו הסיפורים על הגברים הקמצנים הללו איתם קשה לחיות כל כך. "אולי יכאב לי עכשיו, אבל זה לא סיבה להמשיך ולהינשא לבחור כזה, כי אז זה יכאב המון שנים", חששתי.
נכנסתי הבייתה, נזרקתי על הספה בייאוש כשהתיק עדיין בידי. אבא שלי הביט בי במבט שאומר: "טוב, מה קרה עכשיו למען השם?".
אבא שלי אדם חכם, הוא ראה בעולם העסקים בו הוא חי המון סוגים של אנשים, תמיד סמכתי עליו, כמו כולם. אבל לי עדיין היו מחשבות, בפרט על כך שלא שילם במלון על מה שהזמין.
ברגע של מחשבה, הבנתי שאני זאת שמחליטה לפרש את האירועים אליהם נחשפתי, וכששומעים יותר מדי אנשים עם דעות שונות יוצאים מבולבלים יותר, והאפשרות לפרש את האירועים באופן מזוקק, קשה יותר. החלטתי לשבת עם עצמי, להבין בדיוק מה ראיתי, וכמה זה נורא אחרי היכרות בת שש פגישות.
מילותיו של אבא שלי היו שקולות, הוא נתן פרשנות מתונה שבאה מהראש ולא מהבטן. כמה חשוב שהוא אמר לי את הדברים בצורה הזו, ונתן לי להחליט מתוך שיקול דעת וללא שיקולים זרים.
מה שנהוג אצלי לא נהוג אצלו, כפי איך שאני מצפה הוא לא חייב לנהוג. למה אני קובעת דברים שצריכים להיות דרך המשקפיים שלי, למה אני מחליטה לפרש את האירועים על פי אופן ההתנהגויות המצופה מקבוצות ויחידים בחברה מסוימת, הנתפס כראוי, תקין ומקובל על פי הערכים של אותה התרבות עליה החלטתי לחיות.
כיום אני נשואה למנחם שלי, נזכרת במחשבות שעלו לי אז כמה הוא לא הכיוון עליו בטחתי כל כך. מבינה כמה חשוב להשתמש במודל אפר"ת (אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.) שפיתח פסיכולוג יהודי אמריקאי בשם אלברט אליס. (1913 – 2007)
לדבריו, התגובות שלנו מושפעות מהפרשנות הרגשית שאנו נותנים לאירוע מסוים ויש אפשרות לאדם לשנות / למתן / לשלוט בתגובות התנהגותיות אם יבין את ההקשרים של התגובות לפרשנות. ואם בחיי היום יום כך, על החלטות גורליות על אחת כמה וכמה.
• • •
חשוב מאוד שבמהלך החיים שלנו בהחלטות חשובות הרות גורל, יהיו סביבנו אנשים חכמים אך מתונים.
הפרשנות שלנו על אירועים אותם אנו חווים ברגעים מסוימים, יכולים להתפרש בכמה צורות, והן יוצרות רגש עכור והתגובה עליהם מגיעה בהתאם. אבל כשהאנשים הקרובים אלינו לוקחים אחריות ונותנים לנו מימד נוסף, הם גם נותנים לנו אפשרות לחשוב נכון, וממילא לבחור נכון.
אל נא תחתוך את החבל כל עוד אתה יכול להתיר את הקשר...