כאשר אנו בוחרים באדם לנישואין, בדרך כלל נרגיש שאנחנו עושים את הצעד הנכון והמתאים לנו ביותר. לאלו מביננו ששאלו את עצמם קודם נישואיהם מה אני מחפש או מדוע אני מתחתן, מן הסתם ענינו לעצמנו תשובות המתבססות על השיקולים המודעים כגורמים להכרעתנו הגורלית.
אנחנו מחפשים בן זוג עם לב רחב, מתמיד בלימודו, מבוסס, נעים הליכות, ועוד מגוון רחב של תכונות שאת כולם או חלקם נרצה למצוא בחצי השני שלנו. הסיבות לחתונה נראות כל כך מובנות מאליהן, עד שההרגשה היא שעצם השאלה מגוחכת. הלא כולם מתחתנים, זה טבע העולם, גבר צריך אישה ואישה צריכה גבר, זה בדיוק העניין של לא טוב היות האדם לבדו.
מעבר לכך, אנחנו צריכים ליישב את העולם ואיננו יכולים לברוח מגורלנו, מה עוד שלמרות אחוזי הגירושין בעולם עדיין רובו המכריע אינו מוותר על מוסד הנישואין, זהו כנראה אידיאל מובנה בכל אחד ואחד מאתנו.
במציאות, כשאנו יושבים מול בני זוג ומבררים איתם מדוע נישאתם? או מה מצאתם זה בזה? חלקם אמנם יצביעו על אותם שיקולי בחירה מודעים, ותשובותיהן ישקפו את הרגשות שחוו במערכת היחסים בזמן הבחירה, לדוגמא: "הרגשנו שזה פשוט זה" או "החיוך/הלב/החכמה שלו/ה משכו את ליבי". אך אחרים יתנערו מעצם הבחירה, כאילו בני זוגם נכפו עליהם. תשובותיהן עשויות להיות למשל: "זה פשוט קרה" או "זה היה שידוך". בשני האופנים, ההתייחסות תהיה שטחית ולא ממצה את תהליכי הבחירה שאנו עוברים בדרך לברית המקודשת.
רגשות מקשרים בשעת הבחירה
לרגשות חיוביים בזמן הבחירה, יש ערך לא מבוטל לחיי הנישואין. כאשר ישנו בסיס שאפשר להתרפק עליו בעתיד, יכולים בני הזוג לאחוז במה שכבר חוו יחד ולשאוף להחזיר את הגלגל אחורה –"אם הרגשנו פעם כל כך אוהבים ונאהבים, אולי יש סיכוי שנוכל שוב לחוש כך ביחד".
שלב זה בזוגיות, חשוב מאוד להמשך התפתחותה. יחד עם זאת, גברים ונשים עומדים לא פעם ומשתהים היאך אותם רגשות נעימים הצליחו לחפות על כל כך הרבה פערים ביניהם. לפעמים הכאב מה-גילוי שמתחוור עם השנים כל כך גדול, עד שבני הזוג כבר אינם מסוגלים להיזכר באותם רגשות מקשרים שהיו בעברם.
גם אחרים שעדיין אינם מוצפים רגשית במידה החוסמת את מסוגלותם להיזכר בימים יפים, תוהים לעתים קרובות "כיצד לא הצלחנו לראות שאנחנו כל כך לא מתאימים". אלו הם אותם רגעים שזוגות רבים מהרהרים ומערערים על שיקולי הבחירה.
הסיבה שלעתים קרובות, ה-תכשיט היקר הופך להיות זיוף המעלה הרהורים של טעות בבחירה. טמונה באותם שיקולים עמוקים יותר מהכרתנו המודעת, שמהווים גורם השפעה חזק ביותר בבחירותינו, ובכל הקשור לנישואין ניצבים כמרכיב מרכזי ומכריע בשיקולי הבחירה.
הסברים שונים ומגוונים ניתנו לאורך השנים לאופן שבו אנו בוחרים את בני זוגנו. כל אחד מהסברים אלו (או שילובם), היא אפשרות שיש לקחתה בחשבון כאשר אנו מנסים להתבונן ולבדוק מדוע בחרנו דווקא את האדם הספציפי הזה ולא אדם אחר. הנה כמה מאותם אפשרויות שחלקן מודעות יותר וחלקן יעלו למודע רק כאשר ניטיב להתבונן ולנתח נכונה את עצמנו.
שיקולי המשכיות
הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו כתב על שורש האהבה והתאווה לבנים, שתי בחינות:
א) כי ירגיש את בניו שיהיו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו.
ב) כי ירגיש צורך והכרח שיהיה לו את אשר יאהבנו ויטיב לו.
אנשים מתחתנים כדי להביא ילדים לעולם, זהו חוק המשכיותו של האדם והטבע, ובאמצעותם של ילדינו אנו מפיקים את מיטב כוחותינו הפנימיים להיטיב.
על פי גישה זו, הגבר והאישה מכוונים בנישואיהם למטרה מרכזית אחת: המשכיותו של העולם. שיקול הבחירה של הגבר יהיה: בחירת אישה שממנה יוכל להעמיד צאצאים ולקיים את העולם. שיקול הבחירה של האישה יהיה: בחירת גבר שיקים את משפחתו בביטחון ויציבות. שילוב רצונם יכול לתת הסבר לדברי רבי יהושע במסכת יבמות (דף סב, ב) "נשא אדם אישה בילדותו ישא אישה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו".
הוראה זו אינה מתנגשת עם ההקפדה שהוקפדו אנשי דור המבול על שנשאו נשים נגד רצונם, משום ששיקולי הבחירה הקשורים להמשכיות, יכולים להביא אדם מבוגר לשאת אישה צעירה, ברצון ובבחירת שניהם. הוא חפץ בתרומתה להמשכיותו, וכך גם היא מבטיחה את ההמשכיות בביטחון ויציבות.
שיקולי הדמיות
הספורנו כותב: "ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו כי לא יהיה דיבוק אמיתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד כי אז יכוונו לדעת אחד. והיו לבשר אחד – מכוון בכל הפעולות להשיג השלימות המכוון ביצירת האדם כאילו שניהם נמצא אחד בלבד".
כאן נטבע עקרון הדמיות, שעל פיו, האדם בוחר את הדומה לו, כי על ידי כך מתקיים "והיו לבשר אחד". אין הכוונה שדעותיהם בכל יהיו שווים, אלא שהמטרה בבניית הבית היא מטרה משותפת לשניהם.
על פי שיקולי הדמיות, אנחנו בוחרים לנישואין את הדומה לנו. אנו מעריכים תחילה את עצמנו מבחינות שונות: ערכים, השכלה, מעמד חברתי, הופעה חיצונית, מצב כלכלי ועוד. וכשאנו מוצאים בן זוג שנתוניו תואמים למה שאנו מעריכים את עצמנו, איתו אנחנו מתחתנים - כך בעצם עובד תהליך של שידוך.
חזרתיות לא מודעת
אחד ההסברים הלא מודעים של הבחירה הזוגית, קשור ל-דימוי שלנו לאופן שבו אנחנו צריכים לקבל תחושת אהבה וביטחון. הדימוי הזה נוצר כבר בילדותינו ומבוסס על הקשר בינינו להורינו ולדמויות המשמעותיות בחיינו. אנחנו מחפשים להינשא עם מי שנחווה אותו כתואם לחוויה שחווינו בקשר עם ההורים שלנו.
אפשר לשמוע זוגות בתחילת ההיכרות, שכבר מדווחים על תחושת קשר עמוקה כאילו נולדו יחד – "אני מרגיש/ה כאילו הכרנו שנים רבות". הם רק נפגשו פעמיים או שלוש וכבר ישנה תחושה של חיבור עם מישהו מוכר שנתפס כהשלמת החצי החסר באורח טבעי ביותר. הביטחון של האחד בשני בתקופה זו הוא מלא, ביטוי לכך נותנים פעמים אחדות קרובי משפחה או חברים שאינם ששים ושמחים על "המציאה", אך חשים שעצותיהם והעלאת חששותיהם בפני אהובם נופלים על אוזניים אטומות ועיניים עצומות – "הוא לא רוצה לשמוע כלום, הוא פשוט עיוור".
העיוורון הזה עשוי לנבוע מההרגשה, שהנה מצאתי את האדם המושלם, ואף אחד אינו יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. על פי גישה זו, מה שאנחנו צריכים, זאת חזרתיות על יחסינו הישנים והמוכרים עם הורינו, אלו שהשאירו אצלנו חוויות שמיוחדות רק לנו, ולא פעם שונות מהותית מחוויותיהם של שאר בני המשפחה.
אמנם אליה וקוץ זה. מאחר ואנו בוחרים אדם התואם את הורינו, ההתאמה החווייתית אינה מאפיינת רק את מה שחווינו מול תכונותיהם החיוביות, משום שלצד תכונות חיוביות היו להורינו גם תכונות שליליות שפגעו בנו מאוד. איננו יכולים להימלט מחוויות שליליות בילדותנו, משום שגם ההורים הטובים ביותר, אינם מסוגלים לספק תמיד את צרכי ילדם בדיוק מושלם. גם להורינו היו טרדות, עיסוקים, דאגות, פחדים ובעיות משלהם, שעלולים ליצור כאב ופצע בנפשו הרכה של הילד.
ההתמודדות של כל ילד שונה מהאחר, אך כולם נזקקים לסוג של חליפת הגנה, המאפשרת לילד לשרוד ומאפשרת לו להמשיך לקבל ביטחון ואהבה מהוריו. חליפת ההגנה הזאת, מלווה את הילד בבגרותו ולאורך כל חייו. אפשר לראות ביטוי לכך כאשר אנשים מדווחים על קשיים לא פשוטים שהתחילו ביחסים בינם לבין הוריהם, ובאותה נשימה מסייגים באמירה: "תראה, אני לא רוצה שישמע כאילו הם היו אנשים רעים שניסו להזיק לילד שלהם, אבא שלי עבד קשה לפרנסתו, אימא שלי עשתה הכל כדי שיהיה לנו טוב". אובייקטיבית, משפט כזה עשוי לשקף את המציאות. אך העובדה שכאשר מדברים על הקשיים הטבעיים שאמורים להיות בכל מערכת יחסים גם זאת שבינינו להורינו, אנשים חוששים שישמע כאילו הוריהם היו שליליים, מלמדת על הצורך העמוק שלנו לשמר את ההורים כמקור ביטחון ואהבה.
יחד עם זאת, הילד הפצוע שבתוכנו מבקש ריפוי של הצרכים שלא מולאו בילדותו. ובתהליך בחירת בן זוג לנישואין, לצד הדמיון שאנו מבקשים לחוויותינו המוקדמות עם הורינו, אנו מצפים שעם המועמד לנישואין, נוכל לרפא את פצעי העבר הכואבים.
במובן זה, אנו בוחרים לנישואין באורח לא מודע אדם שדומה להורינו ונושא בעיקר את תכונותיהם השליליות, במטרה לחוות חוויה מתקנת לחוויותינו מהילדות. בכך שאדם עם תכונות דומות להורינו, יגיב אלינו בצורה שונה מהם ובאופן שנחווה חוויה חיובית ביחסים אלו, אנו פותרים את הכאב הילדותי שלנו. לדוגמא: כשהאבא היה אדם ביקורתי מאוד ולעתים נדירות סיפק לנו חום ואהבה, הצורך שלנו בחזרתיות גורם לנו לרצות לשוב ולהיות במחיצתו של אדם ביקורתי.
במקרה זה, ההסבר המודע שנספק לעצמנו ואולי גם לקרובינו המתריעים בנו עשוי להיות: "אני אוהב אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו, אדם חזק ויציב". התפיסה הלא מודעת תהיה: "אם בעבר מול האבא נתפסתי כילד חלש וחסר ביטחון, עכשיו אני מצפה שהערכתי העצמית תהיה גבוהה ואחוש תחושת ביטחון". הדרך למימוש מטרה זו תהיה – כך היא הציפייה – באמצעות נישואין לאדם המשדר ביטחון עצמי רב, שדרך היחסים איתו ארגיש אף אני אדם חזק.
איננו לוקחים בחשבון שהאדם החזק שנבחר בתהליך החזרתיות, עשוי להפנות את חוזקו ותקיפותו גם לעברנו. אנו מצפים לקבל דווקא מהאדם הביקורתי הזה חום ותמיכה, כי רק בדרך הזאת אנו מתקנים את החוויה מול האבא.
כשזה לא קורה, פגיעותיו וביקורתו מעוררות שוב את הכאב הישן שלנו. אנו נעשים מתוסכלים ומאוכזבים, ומנסים בדרכים שונות לשנות את התנהגותו. אם בסופו של דבר התהליך מצליח ואנו מצליחים לגרום לבן הזוג להשתנות ולתמוך בנו, הצלחנו במשימה.
בחלק הבא נתוודע לשני דרכים נוספות ומרתקות שעל פיהן אנו בוחרים את בני זוגנו.
הרב שלום אביחי כהן, בעל תואר שני בפסיכולוגיה, מטפל זוגי ומשפחתי בכיר, פסיכותרפיסט ומדריך מטפלים. יו"ר איגוד חברי י.נ.ר ומרצה במכללה ללימודי נישואין ומשפחה.
שאלות, הערות והארות ניתן לשלוח במייל: avichai@ksharim.org.il