אתה, בחור הישיבה המתוק שאוסף כסף לת"ת. פגשתי אותך הבוקר כשעצרתי ברמזור ואתה דפקת על החלון של הרכב וביקשת כסף עבור "חתן נזקק".
האמת שגרמת לי להמון מחשבות, ולא הצלחתי להחליט אם לתת לך כסף או לא. היו לי צדדים לכאן ולכאן ועד עכשיו אני לא יודע אם פעלתי נכון.
אמרת שאתה אוסף כסף עבור "חתן נזקק", אבל בוא נקרא לילד בשמו - אספת כסף לת"ת. מטרה חשובה ומוצדקת וגם שקר לא הוצאת מהפה, אבל בוא נודה על האמת - גם לא מדובר באמת מזוקקת... אבל עזוב, זה לא מה שבאמת הפריע לי. הפריע לי שעמדת ברמזור.
שתבין, אני מחבב מאד את המנהג שבחורי ישיבות עוברים בבתיהם של בוגרי הישיבה ובבתיהם של אוהבי התורה ומבקשים לסייע ללומדי התורה. מדובר במנהג מכובד המכבד את התורה ואת לומדיה, כשהתורמים שמחים לתרום כסף לת"ת הדואג לרווחתם של בני התורה, ובדרך כלל מקבלים את פניהם של הבחורים בכבוד ובשמחה ואף מצפים לבואם. אך לאסוף כסף ברמזור?!
האם אתה מבין את המשמעות הסימבולית של לאסוף כסף ברמזור?
בכל בוקר אני עוצר עם הרכב ברמזור שבכניסה לעיר, ולא מעט פעמים יש מישהו שדופק על חלוני. בשבוע שעבר זה היה בן מיעוטים שעורר את רחמי וטען שהוא כבר כמה ימים לא אכל, ובאמת שאין לי מושג למה הוא העדיף לוותר על הסנדוויץ' שהצעתי לו...
לפני יומיים התדפק על חלוני אדם שכנראה ידע ימים יפים מאלו (בוא נקווה לפחות...), כשהוא שעון על קביים וריחו נודף למרחקים. גם הוא עורר את רחמי - אם הוא נמצא בסיטואציה שהוא צריך לדפוק על דלת חלוני כנראה שגורלו לא שפר עליו. במקרים אחרים דפקו בחלון רכבי מסוממים, זקנים, פצועים, מתמודדי נפש, ובקיצור - עלובי החיים.
באמת רצית לעורר את רחמי? באמת רצית שאתרום מתוך רחמים על החתן המסכן?
כשאתה מגיע לביתו של בוגר הישיבה הוא תורם לך ממניעים של אהבת תורה ואכפתיות לבני התורה, אך כשאתה אוסף כסף ברמזור אתה לא נראה שונה מהקבצן שמחזר על החלונות ברמזור שלידך ואנשים תורמים לך מתוך רחמים. אתה באמת מוכן להיות מושא לרחמים?!
נכון, יש גם את הברסלבים שמחלקים את החוברות בצמתים, אבל זה שונה. הם לא באים בשביל לבקש - הם באים בשביל לתת.
אני מנסה לחשוב איך אתה מרגיש, וכמעט שיורדות לי דמעות. גם אני הייתי בחור ישיבה. אני בטוח שבאיזשהו מקום אתה מבין את הפוזיציה המשפילה שבה אתה נמצא. אני משער שאתה מבין שבחור ישיבה מכובד לא אמור לעמוד בצומת ולאסוף כסף אבל חזקה עליך גזירת ה'ת"תניק' שהבעיר בך את הרצון להתאבד על המשימה ולחזור עם 'לא פחות מאלף'.
ועדיין, אין לי ספק שזה לא כייף לקבל כל כך הרבה סירובים. אני בטוח שזה לא כייף לקבל אמירות משפילות של "לך לעבוד", או אפילו אמירות מרוככות של "תפסיקו לדרוש דירות על חשבון הציבור". אני בטוח שזה לא כייף להרגיש עשרות זוגות עיניים נעוצות שרואות בך קבצן לכל דבר ועניין, ואפילו לשמוע משפטים כמו "לך תתגייס, ותפסיק לבקש מאתנו כסף".
כל כך ריחמתי עליך, שרציתי לתרום לך.
אבל אז הבנתי איך תרגיש בסוף היום - כשתחזור לישיבה ותספר לכולם על כמות הכסף שהצלחת להוציא ממני ברמזור, והחברים יביטו בך בעיניים מעריצות. כל הביזיונות, ואיבוד צלם אנוש שאיבדת בצומת יתגמדו וישכחו מול העיניים המעריצות של החברים.
רציתי למנוע ממך את זה. רציתי גם למנוע את זה מהם.
אני לא חושב שמגיע לכם להתבזות עבור כמה דקות של תהילה בישיבה. אני רואה בך בחור ישיבה מלא באמביציות שמוכן להתאבד על המשימה, ואני די משוכנע שיש בך כוחות גדולים. אני בטוח שאתה בחור אכפתי ושבאת חשוב לך לעזור להורים של החתנים, לבחורים שזקוקים לטיפולי שיניים וכמובן לסייע לחברים שצריכים טיפול פסיכולוגי, אבל לא מגיע לך לעבור טראומה שכזאת.
אתה מדמיין את הראש ישיבה שלך אוסף כסף בצומת שבו עמדת למען אחזקת הישיבה? אתה מדמיין את ראש הישיבה שלך עומד בצומת ואוסף כסף לת"ת?! נכון שהוא במעמד מכובד יותר, אבל גם לך יש צלם אנוש ואתה לא אמור להיות קבצן.
אבל אז, הסתכלתי לך בעיניים וראיתי את הכל במבט חדש:
ראיתי בך את בחור הישיבה שנדהם לגלות את שפל מעמדו בחברה. ראיתי בך את הבחור הפגוע שחווה דחיה ועוד דחיה, השפלה ועוד השפלה, וכולם רואים בו את הדוס שבא להוציא כסף. ראיתי בעיניים שלך את הכאב היוקד, את הפגיעות, ואת הסטיגמה שלא מוכנה להרפות ממך. יותר גרוע - ראיתי בך את הבחור שהשלים עם שפל מעמדו והוא מסוגל לעמוד בצומת ולאסוף כסף כאחד הריקים.
הצלחתי אפילו לראות את הבחור המאחר שמגיע לסדר ב' ב-5.00 והמשגיח מסמן אותו בעט אדום, והבנתי שאתה צריך קצת אהבה. הבנתי שאני חייב לעזוב את כל החשבונות והכעסים ולהעניק לך אהבה ללא תנאי.
הבנתי שזה לא הזמן ללמד אותך פרק בכבוד עצמי, הבנתי שזה לא הזמן לחנך את המשגיח המזעזע שלך שלדעתי נושא באחריות הזאת, ואם היית עכשיו מסתובב בפיצוציה הוא היה עושה כל שביכולתו למנוע מבעדך להיות שם.
הבנתי שאין לי דרך למנוע ממך וחבריך לעמוד ברמזורים, ושאין טעם להיכנס אתך לדיונים על גדלות האדם והמעמד הראוי לבחור ישיבה. הבנתי שמיותר להזכיר לך שהרב שך לא רצה שבחורים יעצרו טרמפים כי זה הורס את מעמדו של בחור הישיבה, כשאני בטוח שהוא אפילו לא חלם שבחורים מסוגלים לאסוף כסף ברמזור...
אז החלטתי לעזור לך בדרך אחרת. פתחתי את החלון הושטתי לך שטר של 50 שקל. חיבקתי אותך דרך החלון ואמרתי לך בטון רך: "נכון שאתה עומד פה במקום לא מכובד, אבל אני רואה שאתה בחור ישיבה איכותי וראוי לכבוד מלכים. נכון שאתה עכשיו מתבזה בביזון נוראי וכולם רואים בך את הקבצן - אבל אני רואה בך את הבחור שמוכן להתאבד על המשימה".
ראיתי שהעיניים שלך רטובות מדמעות, והמשכתי: "יכול להיות שאתה נפגע ממני מאד כשאני משקף לך את הפוזיציה העלובה שבה אתה נמצא - אבל תאמין לי שאני אומר לך את זה רק כי אכפת לי ממך. אני בטוח שגם לפני ששיקפתי לך את הסיטואציה הרגשת שאתה לא עושה משהו שמכבד אותך. כבחור ישיבה גם אני עשיתי דברים מהסוג שאתה עושה, והיום אני יודע שזה מזיק לנפש. זה לא תורם לאישיות שלך להיות בפוזיציה משפילה, ולא מגיע לך להיות שם". אמרתי והושטתי אליך יד אוהבת.
הוספתי 100 שקל נוספים וביקשתי ממך שתקנה בהם משהו לעצמך ושלא תתרום אותם לת"ת. "קח, תשב במקום מכובד ותחזיר לעצמך את הכבוד האנושי", ביקשתי ממך.
עברתי שם בצומת כחצי שעה לאחר מכן, ראיתי אותך יושב קפוא בתחנת האוטובוס הסמוכה, מושפל ולא מסוגל לדבר.
אל תכעס עלי, התכוונתי לטובתך.
• • •
גם לכם יש מכתב שתמיד רציתם לכתוב? אתם מוזמנים לכתוב לי - כאן ואני אשגר את המכתב עבורכם...
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)