אבא האהוב שלי - אתה יודע שאני מפחד ממך?!
אתה בטח בהלם לשמוע את זה, כי אתה האבא הכי רגוע בעולם ובחיים לא צעקת עליי או הרמת עליי את הקול או את היד, ועדיין אני רועד ממך.
הסיפור שקרה בשבוע האחרון ריסק לך את הלב, ולי כבר אין מה להפסיד. השבועיים האחרונים שעברו עליי גרמו לי להבין שאני לא יכול יותר להסתיר ממך דברים, והמחותן שלנו שהלך והלשין עליי מתוך תמימות, לא הותיר לי ברירה מלבד לכתוב לך מכתב, ולא שאני תולה בו יותר מדי תקוות...
בוא נתחיל מזה שאני לא מעז לספר לך על הכישלונות שלי. אני מתקשר אליך בכל ערב וכשאתה שואל בשלומי אני תמיד מספר לך על ה'שטייגען' שאני עושה, ועל החברותות המוצלחות שלי, ולא תמיד הסיפורים שלי תואמים את המציאות...
שאלת פעם את עצמך איך זה שתמיד אני לומד בשמחה, תמיד מוצא חברותות מעולות, ותמיד אני נהנה מכל רגע של לימוד? אז זהו שזה לא בדיוק ככה.
יש לי אומנם את הזמנים הטובים שבהם אני עולה ומתעלה, אבל יש לי בהחלט את הרגעים שאין לי כח להסתכל על הגמרא, החברותות עוזבות אותי ואני יודע שאם אספר לך על זה אתה תכאב מאד את המציאות, ויהיה קשה לך לשאת אותה. בעצם, יהיה קשה לך לשאת אותי.
כשאתה שומע על הכישלונות שלי אני רואה את המבט המאוכזב שלך ומרגיש שאתה אומר לי ללא מילים "חבל, אכזבת אותנו. חשבנו שיצא ממך בן עליה ובסוף יצאת בחור בינוני ומטה", ואת זה אני לא מסוגל לשאת. אני רואה במבט הזה חוסר הערכה, תחושת כישלון, ייאוש ואכזבה, וכשאני מאכזב אותך אני מאכזב גם אותי ולא מסוגל לשאת את מי שאני באותם רגעים.
ועכשיו, אחרי שגילית איזה שבועיים עברתי, אולי הגיע הזמן שנבנה קשר חדש, קשר פנימי יותר ועם פחות שקרים וטיוחים. אולי נצליח להכיל את המציאות כפי שהיא ולהשלים עם מה שיצא ממני.
בליל שישי לפני שבועיים, אחד החברים הציע לי ללכת אתו לקנות אוכל בעיר הסמוכה, ואני לא עמדתי בפיתוי של היצר הרע ועליתי אתו על טרמפ שהוריד אותנו במרכז העיר. מולנו עמדה פיצוציה שבמרכזה הוצב מסך ענק ומפתה, ואנחנו לא הצלחנו לעמוד בפיתוי. קנינו בירה והתיישבנו מול המסך.
3 דקות אחרי שהתיישבנו הגיע המשגיח ש'במקרה' בדק שאף בחור לא מסתובב במקומות אסורים והוא תפס אותנו 'על חם'. הוא דרש מאתנו להתלוות אליו, וכשהגענו לחדר שלו בישיבה הוא נזף בנו על חומרת המעשה ואנחנו ישבנו בעיניים מושפלות והתנצלנו.
ניסינו לטעון שזה היה פיתוי של רגע אחד, ושאנחנו בחורים איכותיים וממש לא מסוג הבחורים שילכו למקומות כאלו אך הוא היה נחרץ.
"בחודש הקרוב אתם מושעים מהישיבה", הוא אמר. "תחשבו על מה שעשיתם ואם תבינו אולי נחזיר אתכם לישיבה בסוף החודש". ניסיתי להתחנן בדמעות שירחם עליי ושיחליף לי את העונש בעונש אחר, אבל הוא היה נחרץ.
יצאנו מהחדר שלו, והחבר שלי דווקא נראה מרוצה. "ההורים שלי ישמחו לראות אותי", הוא אמר. "קיבלתי חודש חופש, מה יותר טוב מזה"? הוא אמר, ולי נשאר רק לקנא. ידעתי איך תגיב אבא, ולא הייתי מסוגל לראות אותך מאוכזב ממני.
לקחתי קו אוטובוס ונסעתי לקצה העיר. התיישבתי בבית כנסת, פתחתי גמרא אך לא באמת למדתי. העיניים שלי בהו בין שורות הגמרא והמחשבות רצו לי בראש. מה אני עושה? איך אני מעביר עכשיו חודש שלם בלי לחזור הביתה? מאיפה אני משיג אוכל? ומה אני אעשה אם מישהו מוכר יתפוס אותי פה וידווח לאבא שלי?
שבוע שלם ישבתי בבית הכנסת עם הגמרא הפתוחה והראש שלא מספיק להריץ מחשבות. חיסלתי במהירות את כל ספרי המגידים, המשלים, השות"ים וכל הספרים המעניינים שקראתי תוך שהגמרא הענקית ניצבת פתוחה מול הסטנדר. בזווית העין קלטתי שרב בית הכנסת מסתפק אם לשאול אותי למעשיי או לא, והקפדתי שלא ליצור אתו קשר עין. לבסוף הוא נסוג ואני נשמתי לרווחה. אין לי כח לקבל עוד מילה אחת של ביקורת.
כיבסתי את הבגדים בכיור של בית הכנסת, השתמשתי בסבון הכלים וייבשתי את הבגדים במכונה לייבוש ידיים. הרגשתי כמו קין שנגזרה עליו גלות, והצטערתי שאני עושה את זה בגלל חטאי, ולא כמו גדולי עולם שגלו מסיבות מבישות פחות...
כשהתקרבה השבת נכנסתי לחרדות, אך לבסוף החלטתי לנסוע למירון ולהעביר שם את השבת בקלות. אני לא יכול לתאר לך את ההרגשה הנוראה של להיות "הומלס" הזרוק בין מגוון רחב מדיי של אנשים שהגיעו למירון לשבת הזו, וגם לא את הקנאה העזה שחשתי כלפי קהילת החסידים הקטנה שהגיעה למקום. אני רק יכול לומר לך שאם העדפתי לברוח עד למירון כנראה שאני ממש מפחד מלאכזב אותך.
במוצאי השבת חזרתי לבית הכנסת כשאני מקפיד לבלוש לצדדים בכדי לוודא שאף אחד לא מכיר אותי. ביום שני בצהרים, לקראת תפילת מנחה, נכנס המחותן שלנו לבית הכנסת.
"מוישי, כמה כייף לראות אותך", הוא צהל. "מה אתה עושה פה"? מרוב הלם שיקרתי ואמרתי לו שאני לא מכיר אותו ולא יודע על איזה מוישי הוא מדבר, ושמי הוא בכלל "איצי". הוא התנצל ואמר שאנחנו דומים שתי טיפות מים. הוא טען ש"אפילו מוישי לא ידע להבדיל בינך לבינו, אתם חייבים להיפגש!" ואני הייתי בטוח שיצאתי מהבוץ בצורה מושלמת.
מה שלא לקחתי בחשבון, הוא שהמחותן פגש אותך בבית הכנסת וסיפר לך על הכפיל של מוישי, ואתה אבא - חשדת. באותו הרגע לקחת מונית ונסעת לישיבה, כשהמשגיח הופתע לגלות שלא חזרתי הביתה.
נסעתם שניכם לבית הכנסת שעליו סיפר המחותן, וכשראיתי אתכם נכנסים ביחד הייתי לבן כמו הקיר. הרגשתי כמו אחי יוסף שנתפסו בקלקלתם, והלשון שלי שתמיד מכשילה אותי במילים מיותרות החליטה דווקא לשתוק, לא הצלחתי להוציא הגה מהפה.
"איצי, אה"? אמרת בכעס. "א-י-צ-י", הגית שוב בציניות, ויצאת מבית הכנסת בזעם מופגן.
למרבה המזל רב בית הכנסת קלט את הסיטואציה, ולאחר שיצאתם הוא ניגש אלי והניח יד מנחמת על כתפי. "אני אתך, ומגיע לך שיהיה עוד מישהו בצד שלך" הוא אמר לי. הוא טען שזה מזעזע שאבא שלי במקום לכעוס על עצמו כועס עליי, ושבמקום לשאול את עצמו איך הוא הגיע למצב המזעזע הזה שבו הבן שלו מעדיף להתחבא בבית כנסת מאשר לספר לו על כישלון שהוא חווה בישיבה - הוא עוד מאשים אותי גם בזה, אך אני התקשיתי לקבל את דבריו. אתה אבא כזה מושלם ורגוע, וזה יהיה כפיות טובה וחוצפה מצדי להאשים אותך לאחר שתפסו אותי 'על חם' בוהה במסך.
חזרתי אתך הביתה, אך באותו הלילה נדדה שנתי. אמרתי לקב"ה שלמרות שהאבא שהוא נתן לי הוא אבא מעולה, אני צריך עוד אבא. אני צריך אבא שיהיה איתי בנפילות שלי, בהתמודדויות שלי, במורכבויות שלי ובחלקים הפחות מאירים שבי, ושלא אהיה שוב כל כך לבד.
הוספתי ואמר לקב"ה שאני בטוח שאם הוא יצר כזאת נשמה מורכבת כנראה שהוא רצה שאהיה כזה, או לפחות שהיה כזה בנקודת המוצא שלי, ואני בטוח שהוא יכול להכיל את המורכבות שלי.
אז לא אבא, אני לא הולך לשתף אותך במכתב הזה ואני בטוח שגם אם תקרא אותו ב'כיכר השבת' ותבין שאני כתבתי אותו - אתה רק תוסיף ותטען שאני לא לוקח אחריות ועוד מעז להתחצף.
אני לא כותב את המכתב הזה עבורך, אני כותב אותו לעצמי בעוד עשרים שנה. אני כותב אותו לאבא שאהיה בעתיד, ולאבות האחרים שיקראו את זה וישאלו את עצמם איזה אבא הם רוצים להיות.
אני כבר החלטתי להיות האבא שנעים לספר לו על כישלונות. אני החלטתי להיות האבא שמעודד את הבן שלו לשתף בקשיים ובנפילות, כשהוא לא מתערער מכל פנצ'ר בגלגל החיים.
הבטחתי לעצמי שאני אאמץ את מודל האבהות שקיבלתי מאבא שבשמים ולא את מודל האבהות שלך.
אני אהיה האבא שנמצא בשביל הבן שלו, ולא האבא שמתוסכל כשהבן שלו לא מייצר לו את כמות הנחת המצופה. הקב"ה אומר לנו ש"עמו אנוכי בצורה" - ובמידה דומה גם אני לא אתן לילדים שלי להתמודד לבד, ובכל סיטואציה שאליה הם ייקלעו אני רוצה להיות איתם ולא להשאיר אותם לבד.
אני לא יודע אם המקרה שלי משקף משהו חוץ מאת החוויה שלי, אבל מניסיוני, תרשו לי להמליץ לכם בחום: היו שמחים! אתם תלמדו הרבה יותר טוב, החיים שלכם יהיו הרבה יותר מאושרים ומלאי תוכן. אך בעיקר – אל תיקחו את עצמכם ברצינות, אתם בסך הכל בני אדם.
• • •
גם לכם יש מכתב שתמיד רציתם לכתוב? אתם מוזמנים לכתוב לי - כאן ואני אשגר את המכתב עבורכם...
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)