וכל מאמינים – האומנם? סיפור מדהים ליום הכיפורים

אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם), ומה שהעסיק אותו כמובן ,הן ביום יום ובפרט בתקופת החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה שמירה על התפילות מדי יום ובחגים.

ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים, משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל, אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה.

וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור, מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות והפיוטים, עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר – לפחות חלק מן התפילות.

ה"פלוס" – אם אפשר לכנות זאת כך – במצב כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע, משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו, וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא מייקר אותו ביותר [כמאמרם הידוע של חכמינו (ב"מ לח ע"א) רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, ומפרש רש"י שם שהקב שלו חביבה עליו במיוחד משום שהוא עמל עליה. ויש בדבר רעיון פסיכולוגי עמוק מאוד - בדבר שאדם משקיע אנרגיה נמצאת חלק מאישיותו ומהויתו, אישיותו משתקפת מתוך הדבר המושקע, וממילא מכוח אהבת עצמו אוהב הוא גם את אותו הדבר,ודו"ק ואכמ"ל בזה].

תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע: וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים וכנ"ל.

ואז, תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים – האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים, ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, -שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- ,האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם?

האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו", "שהוא כל יכול", "שהוא מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים")???

ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים,הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים אולי אחרת, עדיין בוודאי כולם מאמינים".

ובכל זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.

וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים – דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב.

הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה, ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש" כמוהו.....פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו.

ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה.

ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי?

ור' מנדל משיב בלחש:כן, לתדהמתו עונה לו הברנש:"גם אני".

ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים נעתקו מפיו, ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות – "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!.....לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור, ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו: מחר יום הכיפורים...

וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבתי כל היום על הדרגש.

פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים:

"רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף תפלה, ממש כלום. אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר – תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי.

ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו: אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – מאמין ומתעורר, על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה

הסיפור הזה מתחבר היטב למאמרים האחרונים שפרסמנו בענין סוד כחה של הנשמה היהודית, והנקודה היהודית הפנימית שנשארת בתוקפה בכל העתים והמצבים [ראה במאמר: נשמה יכולה "להירקב"? ובמאמר: איך מחדשים את ה"ויזה"?].

הוספנו גם שזה סוד כוחה של התשובה משום שאותה נקודה היא עצם הלוז הרוחנית של כל יהודי והיא זו שבכוחה ומכוחה יכול כל יהודי לשוב ולחדש כנשר נעוריו בכל עת, ובפרט בימים קדושים אילו שמיועדים ומסוגלים לתשובה.

יתכן והדבר אף רמוז בתפילתו של רבי אלכסנדרי [לאחר תפילת שמונה עשרה], שמופיעה במסכת ברכות (יז ע"א): רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך,ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. "שאור שבעיסה" הוא כידוע כינוי ליצר הרע [ראה רש"י שם:

יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו], והשאלה הנשאלת היא מה חידש רבי אלכסנדרי בתפילתו, פשיטא שהיצר הרע הוא שמעכב, ואדרבה זוהי כל עבודתינו להילחם בו ובחבר מרעיו.

ויתכן לאור הדברים שרבי אלכסנדרי התכוון לרמז לנקודה הנ"ל, כשם שהשאור שמחמיץ את העיסה הוא דבר חיצוני, וכשם ששעבוד מלכויות הוא דבר חיצוני – כך אף היצר הרע והחטאים הם דבר חיצוני מאיתנו, החטא הוא לא חלק פנימי שלנו, הוא רק "עוטף" אותנו כביכול, אך אנו בפנימיותינו זכים וטהורים, ודו"ק.

כך ש"רצונינו" הפנימי והעמוק הוא אך ורק – לעשות רצונך, אנו צריכים להסיר את המפריעים והמחיצות וממילא תתגלה הנשמה במלוא זהרה ותפארתה.

יום כיפור – יומה של הנשמה היהודית

יום כיפור הקרב ובא עלינו לטובה הוא יומה הגדול של הנשמה היהודית, חז"ל אומרים שביום זה אין שליטה ליצר הרע [ראה יומא כ ע"א ונדרים לב ע"א וע"ב – שם אמרו ש"השטן" בגימטריה 364, מה שמלמד שיש לו שליטה בכל 364 ימות החמה מלבד ביום כיפור],כך שהיום הזה הוא יום הטוהר המוחלט של עם ישראל,כִי בַיוֹם הַזֶה יְכַפֵר עַלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹל חַטֹאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִטְהָרו (ויקרא טז,ל).

היום הזה הוא אחד המתנות הנפלאות שהקב"ה העניק ברוב אהבתו ורחמיו לכלל ישראל,יום בו אנו דומים למלאכים, יום של טהרה התעלות וזיכוך, יום של ניקיון פנימי אמיתי, וכדבריו של בעל החינוך (במצוה שיג) "שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים על ידי התשובה" וע"ש עוד.תשובה קדמה לעולם משום שבלעדיה אין לו לעולם ונבראיו זכות קיום ואין לו יכולת קיום, והיום המסוגל ביותר לתשובה הוא יום הכיפורים - ואנו צריכים לנצל את היום הזה כדבעי.

רבי שמעלקא מניקלשבורג היה אומר: "רוצה אני לחיות, כי בעולם הבא אין ימים נוראים, ומה תעשה נשמת אדם מישראל בלי יום הכיפורים? מה טעם בכלל לחיים בלי תשובה?”.

שמעתי פעם רב מסוים שהגדיר את יום כיפור כ"מכונת כביסה", ליום כיפור יש כוח לנקות לטהר ולזכך אותנו מכל עונותינו [שבין אדם למקום], אלא שכמו שבמכונת כביסה אנו צריכים בראש ובראשונה לקנות את המכונה, לחבר אותה לחשמל ולמים, להכניס את הכביסה בפנים אחר המיון הנכון, להוסיף אבקה ומרכך, לכוון לתכנית המתאימה, ורק אז יהיו הבגדים נקיים כדבעי, כך גם להבדיל – יום הכיפורים,שאמנם יש בכוחו לנקותנו ולזככנו, אך בתנאי שנתכונן אליו כדבעי, נכשיר את נפשינו ורוחינו ע"מ שנזכה לקבל את הסליחה מהקב"ה, נתחבר ל"חשמל" הרוחני שבנו, ל"מים" ואין מים אלא תורה (בבא קמא פב ע"א), נכניס את עצמינו לעולמה של התשובה, נפשפש במעשינו, נמיין את החטאים לחטאי בין אדם למקום ובי"א לחבירו – או אז יפעל יום הכיפורים את פעולתו עלינו. [וע"ע יומא פה ע"ב בדעת רבי, ולהלכה נפסק שיום הכיפורים מכפר רק עם התשובה ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג ושו"ע או"ח תרז ס"ו].

הכוח בבקשת הסליחה

שמעתי פעם על ילד קטן שקלט במהירות מפחידה את אמנות הגאווה, וכשהוא היה פוגע במי מבני משפחתו ומתבקש להתנצל, היה הוא מתחנן על "נפשו" לפני אמו והיה אומר לה: "את תתחילי, את תגידי ס' ואני אשלים ואגיד 'ליחה'".

בהבנת המושג תשובה ובקשת סליחה דומים אנו לאותו ילד קטן.

אחת הטעויות הדרמטיות של המין האנושי, היא בהבנת המושג 'סליחה', העולם נוטה לראות בביטויי סליחה ותשובה – הפגנת חולשה, והאמת היא הפוכה לחלוטין.

מי שמתעקש לדבוק בטעותו, מי שלא מסוגל להתנצל מעומק הלב איננו איש חזק, הוא איש נכה. איש הכוח והחוסן אינו מי שלעולם לא טועה ולא נכשל. אדם חזק הוא מי שיודע לזהות כישלון, מי שיודע לבדוק את עצמו באמת, לברר היטב בפנימיות נפשו את חולשותיו והדברים אותם הוא צריך לתקן ולשפר, ובמקביל להתחרט בחרטה אמתית על העבר, לעמוד לפני הקב"ה ולומר באמת ובתמים: "חטאנו לפניך,רחם עלינו", "על חטא שחטאנו לפניך", להתודות באמת ובתמים על חטאינו, לקבל על עצמינו את עזיבת החטא מכאן ולהבא, ובזכות כך נזכה אכן לסליחתו של הקב"ה.

היכולת להרכין ראש ולומר 'טעיתי' היא גדלות.

ובמשפט מסכם אחד: "אדם חזק אינו מי שלא טועה; אדם חזק הוא מי שיודע לזהות טעות ולהתחרט עליה".

בברכה שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלימה, להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומבורכת, שנה שבה יתמלאו כל משאלות לבנו לטובה ברוחניות ובגשמיות, ושנזכה לשאוב מאוירת הקדושה של הימים הללו לשנה כולה,אמן.