

הרבה סיסמאות סרק נזרקו לאוויר בפרשת מעצרם של שני גדולי תורה לחקירה על הסכמה שנתנו לספר. אחת מהן היא: "רבנים אינם מעל לחוק". זו, כמובן, טענה דמגוגית, שמטרתה ליצור רושם שתומכי הרבנים סבורים כי רבנים הם מעל לחוק ושהחוק אינו חל עליהם.
איש אינו סבור שרבנים הם ´מעל לחוק´. אם חלילה רב בישראל יהיה חשוד בעבֵרה פלילית, הוא יתייצב לחקירה, ואם יימצא בסיס לחשדות – יועמד לדין. כאן השאלה שונה לגמרי: האם החוק רשאי להיכנס לתוך בית-המדרש ולהתערב בתוכני הדיון התורני וההלכתי.
האם החוק מוסמך לקבוע מה מותר לצטט מהמקורות ומה מותר לכתוב בספר תורני. על העיקרון הזה נאבקו הרבנים כשהודיעו על סירובם להתייצב לחקירה. על הפרת העיקרון הזה יצאו אלפים להפגין ברחובות, כשנודע על המבצע הצבאי המזהיר לשחרורו של גלעד שליט, אופס, סליחה, המבצע ללכידת הרב ליאור בכביש המנהרות.
לא על-ידי קומיסרים
יש מדינות שבהן השלטון מתערב בענייני דת. בהולנד מנסים עכשיו לאסור שחיטה כשרה. יש מקומות שבהם התעוררו יוזמות לאסור את ברית-המילה. כל יוזמה כזאת אפשר לעטוף בנימוקים יפים ומוסריים. אבל את כולם יש לדחות על הסף בנקודה העקרונית – כי זו פגיעה בחופש הדת.
חופש הדת איננו מצטמצם למתן אפשרות להניח תפילין ולערוך ברית-מילה, אלא גם לזכות ללמוד את המקורות, לצטט מהם, לדון בהם ולהתפלפל בהם. במקורות שלנו יש דעות מגוּונות, אמירות לצד זה ולצד אחר. יש התבטאויות הנוטות לחסד, והתבטאויות הנוטות לדין.
הדרך להתמודד עם זה היא בתוך עולם בית-המדרש, על-פי כללי הפסיקה והלימוד שנוצקו במרוצת הדורות. לא על-ידי קומיסרים מטעם השלטון.
היה שלטון שניסה לקבוע מה מותר ללמוד ומה מותר לחשוב. זה היה השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית. היו לו נימוקים מצויינים לכל דבר. ברית-המילה – פעולה כירורגית שנעשית בתנאים לא-נאותים. מקוואות – מקור לזיהומים. תלמודי-תורה – מניעת קִדמה ותרבות מילדים.
כמובן, אין להשוות בשום פנים בין החוק הישראלי לזה הסובייטי, אבל ברגע שהעיקרון נפרץ והשלטון מרשה לעצמו להתערב בענייני דת – ההבדל הוא כבר כמותי ולא מהותי.
החג והסמל
בשבוע הבא נציין את חג-הגאולה י"ב-י"ג בתמוז. אלה ימים היסטוריים שבהם נאלץ השלטון הקומוניסטי העריץ להיכנע לאדמו"ר חסידי, שהתייצב מול הממלכה האדירה והכריז כי דת ישראל אינה כפופה לרצון השלטון. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפזרו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות.
הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית. ובסופו של דבר התברר כי הנחישות היהודית עמדה אפילו מול אימי השלטון הקומוניסטי.
הרבי שוחרר, ושליחיו הוסיפו לשמר את גחלת היהדות ברחבי ברית-המועצות. החג הזה מסמל את עוצמת האמונה היהודית ואת הכוח שהקב"ה נותן למי שמוסרים את נפשם למענו.
זה גם תמרור אזהרה לכל שלטון לבל יעז להתערב בענייני תורה וקיום מצוות. כי התורה היא באמת מעל השלטון.