אישה במצוקה: בעלי לא רוצה להתארח אצל הוריי בחג

זה מתחיל עם האקססוריז של התחפושות והפרזנטציה של משלוחי המנות וסעודת הפורים העתירות. מיד אחר כך- כפפות עד המרפק ולעבודה. מרעננים סדרים, חושפים ענתיקות לאור השמש, מתפטרים מהררי חפצים מיותרים ומסבנים כל פינה במרץ. רחל בולטון תחכה, נכון?

אם נוצר לכן הרושם שאני משתזפת בשמש האביבית או מברישה את עלעלי הפיקוס בגינה אחד לאחד, אגלה לכן שסדר היום שלי פסטוראלי הרבה פחות. בערב פסח ידי מלאות עבודה.

שעות האימון האישי רודפות זו את זו בצפיפות ואני טרודה שעות ארוכות בבעיות קיומיות חריפות הנובעות מהשאלה "איפה הולכים לחוג את החג". בצד שלי, או בצד שלך? ומה באשר לילדים הנשואים? במשפחות נורמטיביות למראית עין צצות אמירות כמו "לא אוהב לבוא להורים שלך כי אין לי שם מקום" רגשות קשים "ליד האחיות שלך אני מרגישה אפס".

בעיות קיימות במשפחה מחריפות עוד יותר. באיזשהו מקום נראה לי לפעמים שמתחת לציפוי החגיגי וההדור של הלילה הגדול שאמור לחבר אותנו אל העבר, למאורע העצום והמדהים שהפך אותנו לעם, רוחשים מתחים קשים שנוגעים כולם לנושא אחד: המקום.

נשמע מוזר, לא? כולה מקום. אף אחד לא מאיים עלייך בפגיעה פיזית, אולי אפילו לא תיאמר מילה. אוכל ודאי יהיה לכל היושבים בשולחן, בכל מקום שהוא. אז מה בדיוק הרעש סביב שאלת ה"איפה נשב וליד מי"? איך מתערבים כאן כל התסכולים, החששות, הדמעות, ההתלבטויות, המתחים שלא נגמרים?

משחק הכיסאות

המקום הוא עניין טקסי בעיקרו, אבל הוא חולש על שטחים נרחבים בחיינו, ולא רק במקומות ובמצבים שמקובל לשבת בהם. הכיסאות במזרח בית הכנסת, במקרים רבים אינם שונים במאומה מיתר המושבים, ההבדל הוא במיקום.

היושבים בכותל המזרח, הם נכבדי הקהל, אלו שדעתם נשמעת. בחצר המלוכה, השרים החשובים והמשפיעים הם "היושבים ראשונה במלכות", שלא לדבר על כס המלוכה השמור אך ורק למלך ומקנה סמכויות ממשל נרחבות.

המושב, המקום, מייצג את המעמד. זה גם הטעם להלכה הידועה שאין לשבת במקומו של האב או הרב, דרך נוספת להפגין כבוד והכרה במעמדם של אלו.

בתחרויות, ההישג הנחשק ביותר הוא, איך לא? המקום הראשון.

ככלל, ישנה הסכמה תרבותית רחבה שמקום ומעמד כרוכים זה בזה. מקום הוא הכרה וחשיבות, מקום הוא אמירה משמעותית ביותר על האדם היושב בו.

ילדים קטנים יודעים להביע את האמירה הזו בצורה מאוד פשוטה. כשילד מספר שהחבר לקח לו את הכיסא, או כשהקטנים מתקוטטים מי יאחז בידך, כל אותן מלחמות עולם שניטשות על הבימבה או עגלת הבובה, והשנאה היוקדת לאח הצעיר שתפס את העריסה בסך הכל מתנהלים סביב עניין אחד. כן, שוב זה המקום.

מקום הוא מרחב לחיות בו, מעמד, חשיבות והכרה. בחברה עסקית הדבר הבסיסי ביותר הוא המקום. לכל אחד ישנו מקום מוגדר וברור. מהמנכ"ל וסגנו ועד לפועל הקטן ולאיש השרות.

אם את מספרת לי שבביתם של הורי בעלך אין לך מקום, אני מבינה היטב שאינך מדברת על כיסא לשבת עליו. חסרה לך משבצת להשתחל לתוכה. מרחב שיאפשר לך לבטא את עצמך כפי שאת, את מחפשת את המקום שיכיל לא רק את הישות הפיזית שלך, אלא את כל מה שאת מביאה איתך.

מקום שיביע מעמד מכובד, אהוב ורצוי. מושב בקצה השולחן, או ליד הגיסה המתנכרת והנעכסית, יכול להיות מרופד ומאובזר, אבל את תמשיכי, ובמידה רבה של היגיון, לטעון "אין לי מקום".

נעזוב לרגע את שולחן הסדר, וננסה לענות על השאלה המרתקת: אם היו נותנים לך לבחור, באיזה מקום היית מתיישבת?

התשובה לשאלה הזו מגלה עלייך הרבה יותר משחשבת. אורחים שיבחרו לשבת קרוב לראש השולחן, הם אלו שמעוניינים בשייכות לבעל הבית ומתחברים לאקשן שעתיד להתנהל סביב השולחן. במהלך הסעודה הם יפגינו התנהגות חמה ואקטיבית, יהיו מעורבים בנושאי השיחה ויתנהגו בשחרור ובנינוחות.

האורחים שיתיישבו באמצע השולחן, הם אלו שמעוניינים להיטמע. להיות חלק. הם מוכנים להיות חלק מהאווירה המתרקמת סביב השולחן, אבל רק אל תיגעו בהם ישירות... הם יעדיפו לא להיות בעמדה שתחייב אותם לענות, לשאול, להגיב.

אבל גם לא במקום שישלול מהם את האפשרות לעשות זאת, אם ירצו בכך. הם גם יהיו אלו שישרתו את הסועדים יותר מכולם- בלי לקום מהכיסא, היות שהם אלו שמקשרים בין חלקי השולחן (תעביר את המלח, אפשר את השתייה בבקשה? תוכל לקרב את הטחינה?)

אורחים שבוחרים לשבת בסוף השולחן, משדרים אף הם אמירה מסוימת. יש משהו בזה שבעלת הבית יושבת בסוף, ולא רק בגלל שהיא קמה הכי הרבה להגיש, המקום הזה מאפשר להביט מן הצד על הדינמיקה המתרחשת סביב לשולחן, לגבש עמדה על מה שקורה. זה מקום מופנם יותר מצד אחד, ומצד שני מקום שמאפשר מעורבות מאחורי הקלעים.

באולם הרצאות, אלו שבוחרים לשבת ליד המעברים, הם אלו שמותירים לעצמם פתח מילוט, בשורות הראשונות יושבים המשתתפים שאמורים להשתתף מהרגע הראשון ועד לאחרון, ובסוף יושבים המתעניינים, אלו שאינם יודעים מה מצפה להם ומשקיפים בסקרנות על המתרחש בבמה.

מכירים את אלו שבמסעדה יבחרו תמיד במקום הצופה אל הדלת? חשוב להם לראות מי נכנס, שלא ינחתו עליהם הפתעות. אם הגעתם לאולם אירועים בקבלת הפנים ואתם לא מכירים אף אחד, באופן לא מודע תבחרו לצעוד בשולי הקהל, שחלק אחד של גופכם, רצוי שיהיה זה הגב, יופנה לקיר באופן שלא יוכלו להפתיע אתכם מאחור. אתם בעמדת צפייה זהירה.

המקום שתבחרי מספר על נקודת התצפית המועדפת עליך, על מידת המעורבות שלך באירוע, על ההגנות שאת מציבה לעצמך. כשמישהו אחר מתערב בבחירת המקום שלך, זו סיטואציה שמציבה אותך במתח רב. בעומק ליבך את מצפה שהעולם (במקרה זה השוויגער) ייתן לך את המקום שמגיע לך, מקום שיאפשר לכל מה שבך לבוא לידי ביטוי, מקום שתרגישי בו בנוח, תחושי מכובדת, נינוחה ושלמה עם סביבתך.

כשהמקום המופלא הזה יהיה שלך, את תהיי בת חורין. תשבי כמלכה אמיתית בליל הסדר, מוקפת בבני משפחתך, מחובקת, מוערכת ותאפשרי לשלווה ולנחת להציף את ליבך.

המקום החדש שלך

פעמים רבות, רבות מידי, תמצאי את עצמך במקום שונה לגמרי. רצית בהתחלה - קיבלת בסוף, רצית בראש - קיבלת בירכתיים. השאלה היא מה יתרחש כעת. אם כרכת את הנחת, השלווה, האושר והמיצוי העצמי במקום אחד ויחיד, האירוע הסתיים ברגע שהמקום הזה לא שלך.

אתן יודעות, יש אנשים שלא יתנו לטרגדיה הזו לקרות. הם מסוגלים להתקשר לבעל השמחה לפני האירוע ולהודיע לו "אם אתה מתכנן להושיב אותי היכן שהוא, ממש לא משנה לי איפה, העיקר שזה יהיה ביחד עם קוגלשטיין" מה כבר יכול להיות אם לא ישבו ליד קוגלמן? הס מלהזכיר! הם עלולים לשבת ליד אנשים חדשים, ואולי, חלילה וחס, יגלו שהם אפילו מעניינים.

אנשים כל כך מפחדים מחוסר הוודאות הזו. למה בעצם את בוחרת, או חולמת, על מקום מסוים? כי הוא מאפשר לך נקודת תצפית מסוימת, הגנות מסוימות, חברה מסוימת. את אלו את כבר מכירה, וטוב לך עם זה. מה יקרה במקום חדש ובלתי מוכר, אם רק תסכימי להיפתח למשהו שונה? את יכולה לגלות נקודת תצפית חדשה, ואפילו ליהנות ממנה.

את עשויה לחוות את האירוע בצורה אחרת. ייתכן שתגלי שהמקום החדש מקלף אותך מכמה הגנות מיותרות, או מעניק לך הגנה בצורה משלו. המקום האחר, זה שלא בחרת בו, יכול להעניק לך חוויה אחרת שעוד לא חווית. אז למה באמת אנחנו מפחדות לגעת בחוויות חדשות? זו שאלה מעניינת וחשובה.

בתעצומות יש סדנא שבה אני מלמדת לחיות באי וודאות. הוודאות הזו, שממקמת אותי במקום הזה, ליד האנשים הללו, בזווית הזו ועם ההגנות האלו, זו הוודאות שתוקעת אותי בנקודה אחת בלי אפשרות תזוזה.

יאללה, "סידרו" אותך במקום הכי פחות צפוי. בואי תחשבי שאת נמצאת בסוג של סדנא. אתן יודעות שבקבוצות טיפוליות יושבים כולם במעגל, ומדי פעם משנים את סדרי הישיבה באופן יסודי? אם תמיד אותו אדם ישב מול המנחה, ואותם אנשים ייטמעו בירכתיים, ואותם גושי היכרויות יישארו בלי תזוזה, איך ייווצר שינוי?

השינויים במקומות מאפשרים למשתתפים הפסיביים להיפתח, ולערניים לעבור לעמדת ספיגה והקשבה, הם מאפשרים אינטראקציות חדשות ומבשילים את הקרקע לשינוי.

אנחנו מוכנות לתת את ההזדמנויות הללו גם לעצמנו?

ואולי נגלה שהמקום הזה, שסידרנו בחמלה ובחרדת קודש לכבודו של האגו שלנו, הוא לא המקום האופטימאלי, אולי יש מקום טוב יותר? ואולי במקום אחר נוכל לראות לא רק את האגו שלנו, אלא גם את אחרים? בואו ניתן צ'אנס למקום החדש והבלתי מוכר, נרשה לעצמנו לחוות את הדברים מזווית אחרת.

ועוד דבר קטן לסיום. יש אחד ויחיד שמסדר מקומות בעולם. אחד מכינוייו של אלוקים הוא "המקום". הוא מסדר את הכוכבים במשמרותיהם, וגם אותך מניח במשמרת שלך, בדיוק במקום המיועד. ואצלו, כמה מנחם לזכור זאת, לעולם אין טעויות. אם הוא שם אותך כאן, זה רק בגלל שהוא רוצה לתת לך במתנה מבט חדש.

אז קבלי את המקום שלך באהבה, והניחי לעצמך לחוש מלכה אמיתית בכל מקום שבו תהיי.

רחל בולטון מפתחת שיטת תעצומות כלים לשינוי בחיים info@taatzumot.co.il