מרתק לראות שוב ושוב עד כמה מיומנויות תקשורת צריכות לימוד ואימון, חרף העובדה שלמעשה אנו מנהלים תקשורת בינאישית מאז היותנו רכים בשנים. היה אפשר לחשוב שהקשר המוקדם שלנו עם אנשים, והניסיון הרב שרכשנו בחיינו מול העולם סביבנו יסייעו לנו להיות מומחי תקשורת בינאישית, לפחות ברמה מספקת כדי לנהל יחסים בין שני אנשים לאורך שנים. אך כמעט באורח פלא, אחד האתגרים העומדים בפני זוגות הבאים בברית הנישואין הוא, היכולת להבין מהי תקשורת, לסתור את הבנתה הקודמת והלא יעילה למסגרת הנישואין, וכמובן לרכוש כלי תקשורת נכונים יותר המפרים את יחסי השניים.
בעיני רוב האנשים סצנת התקשורת כוללת שני היבטים בלבד, היבט פנימי –אני, והיבט חיצוני – אתה/אתם. כשיעקב מעיר לרבקה, ורבקה מגיבה לו בתוקפנות, אנו רואים זאת כרצון אישי של יעקב שהדברים יסתדרו בצורה מסוימת, וכהתנגדותה הלגיטימית של רבקה מתוך ראייתה את הדברים בצורה אחרת.
הסיפור האמתי מורכב יותר. יעקב ורבקה אינם נמצאים שם לבד, כל אחד מרכז בלא ידיעתו מאגר שלם של השקפות, דעות, ציפיות, והתנהגויות שאינם בהכרח מייצגים אותו בלבד, אלא עוד כוחות השפעה אחרים.
כדי לקבל המחשה לדברים, אפשר להיכנס אל אולמות בתי הדין, ולשמוע את מגוון העדויות הניתנות בהקשר לאירוע אחד. אותו אירוע, תחת אותם שמים, ושני אנשים שעמדו זה ליד זה וצפו במתרחש, מעידים כל אחד באופן שונה, ולא פעם בסתירה מהותית. שניהם דוברים אמת, אך שניהם ראו מציאות שונה. לא המציאות החיצונית שונה, אלא זו הפנימית המפרשת את הנצפה בחוץ.
אם המציאות הפיסית נתונה לפרשנות, נקל לשער את המורכבות הכרוכה בכל הנוגע למציאות הפנימית של האחר, שהיא כלל איננה נצפית. כאשר אנחנו מנסים לקבוע מה האחר מרגיש, חושב, ומתכנן, אנו עושים זאת באמצעות הפרשנות. הפירושים שלנו מתבססים על אירועי עבר, חוויות ילדות, אמירות שהוטבעו בנו, כללים שהורגלנו ללכת על פיהם, אמונות שונות ותבניות חשיבה אישיות שלנו. כל אלו ברגע האמת, מייצרים פרשנות פנימית למציאות החיצונית לנו. זה יכול להיות אירוע חיצוני, או מציאות פנימית של האחר. מבחינתנו, המציאות החיצונית היא אבסולוטית, אנחנו מוכנים להתערב על כך, ולשים על מאזני "האמת שלנו" את כל כבודנו וחיינו. אך למעשה, מציאות זו, מייצגת יותר מכל את מציאותנו הפנימית ורחוקה מלהיות משהו אובייקטיבי.
בניגוד לדיון בבית משפט, קביעת פסק לטובת צד אחד בנישואין, אין בכוחה לקרב בין השניים. בכל מקרה, המפסיד יביע זאת באמצעות רגשותיו והמערכת לא תשקוט. הדרך של שני בני הזוג לצמוח יחד בנישואיהם, תהיה באמצעות הכרה הדדית שהמציאות אינה נראית בהכרח כמציאות אחת על ידי שניהם. האתגר העומד בפניהם הוא, להכיר זה את זה, לנסות לחדור למציאות האחרת של בן הזוג, ולקבל את העובדה שמה שבעיננו פשוט ומובן מאליו, אצל בני זוגנו הוא לעתים חידוש שיש להתבונן בו שוב ושוב על מנת לקבלו כאפשרות.
התכונה הבסיסית שמאפשרת לנו לחדור לעולמו הפנימי של האחר הינה: אמפתיה. אמפתיה היא היכולת לראות לתוככי ליבו של הזולת ולחוות את חווייתו כאילו הצופה חווה אותה. יש כאן שני מרכיבים, האחד קוגניטיבי והאחר רגשי. תחילה האדם האמפתי מנצל יכולות קוגניטיביות לצורך הבנת הדברים מנקודת מבטו של הזולת, וללא מעורבות רגשית והשפעות מהתנהגויותיו של האחר. בשלב הבא מבטא נותן האמפתיה בתגובתו עוררות רגשית כפי שהזולת חווה אותה, תוך כדי שמירת מרחק שאינה הופכת אותו להיות לגמרי "האחר". ככל שנדע לנצל את יכולותינו הקוגניטיביות בהבנת הזולת, כך נצליח יותר להעביר לו את רגשותינו האמפתיים כלפיו.
דברי הלל במסכת אבות (פרק ב, ה) "ואל תדון את האדם עד שתגיע למקומו", עניינם במה שאנו מכנים "אמפתיה". אתה יכול לשפוט מעשה מסוים ולקבוע על פי אמות מידה הלכתיות או מוסריות אם הוא ראוי או לא, אך אינך יכול להיות בעמדה שיפוטית כלפיאדם אחר, עד שתגיע למקומו. כלומר, עליך לשים את עצמך ממש במקומו, לחיות את כל חייו עד כה - כולל כל הרגעים והסיטואציות שעבר, ורק אז תוכל לקבוע אם היית נוהג כמותו או לא. זוהי משימה בלתי אפשרית, ועל כן, עמדה שיפוטית כלפי אדם אחר מורה על נתק ביננו לבינו - בין עולמנו לעולמו.
אמנם איננו יכולים לעמוד מול הזולת ולהיות "הוא". אך ניצול יכולות קוגניטיביות יכול לעשות קישורים מעולמנו הפנימי לעולמו הפנימי, ובכך "להשליך" את רגשותינו עליו באופן שיחוש אותנו נוגעים בעולמו, מכירים בו ומקבלים את רגשותיו.
המחיש את הדברים רבי דובער, האדמו"ר השני של חסידות חב"ד, שבאמצע קבלת אנשים ליחידות (לראיון פרטי) הוא עצר את התור, נעל את הדלת ולא הסכים לקבל אנשים במשך שעות רבות. מאוחר יותר, העז אחד החסידים המבוגרים יותר לשאול את הרבי מה קרה. הסביר רבי דובער: "כאשר אדם מבקש את עזרתי לריפוי חולשותיו הרוחניות, עליי ראשית למצוא את אותה החולשה – ויהא זה בצורה הסמויה ביותר – בתוך עצמי. שכן, אינני יכול לעזור לו אילולא חוויתי כבר את אותה בעיה ואילולא עברתי את אותו תהליך זיכוך עצמי. באותו יום בא אליי מישהו שהייתה לו בעיה. נבעתתי לשמוע כמה עמוק הוא שקע, חס וחלילה. ככל שניסיתי, לא יכולתי למצוא בתוך עצמי דבר שאף התקרב למה שהוא סיפר לי. אך ההשגחה העליונה שלחה אליי את האיש הזה, לכן ידעתי שבאיזה מקום, באופן כלשהו, ישנו משהו בתוכי שיוכל להתייחס לסיטואציה הזו. המחשבה זעזעה אותי עד עמקי נשמתי, והניעה אותי לחרטה ולשיבה לאלוקים מתוך מעמקי לבי".
הסיבה שזוגות רבים מדווחים על התפוצצות התקשורת ביניהם, נעוצה בקושי הגדול של שני הצדדים לחוש אמפתיה כלפי האחר. ראיית הדברים מנקודת מבטו של הזולת, נעוצה בכך שכל אחד מהצדדים מסוגל להניח זמנית את חווייתו הסובייקטיבית ולהשאיל את עצמו לתפיסת חווייתו של השני. כאשר אנחנו נלחמים על צרכנו הלא ממומשים בנישואין, מפלס החרדה והמתח הפנימי מקשה עלינו להפנות מיקוד לעולם פנימי – החיצוני לנו, ובוודאי כשאנו מייחסים לאדם שמולנו את אי מימוש צרכינו הבסיסיים.
הרב שלום אביחי כהן , בעל תואר שני בפסיכולוגיה , מטפל זוגי ומשפחתי בכיר, פסיכותרפיסט ומדריך מטפלים. יו"ר הנהלת חברי איגוד י.נ.ר ומרצה במכללה ללימודי נישואין ומשפחה.
שאלות , הערות והארות ניתן לשלוח במייל : avichai@ksharim.org.il