בתחילת היכרותנו את בני זוגנו, מוצאים אנו את עצמנו על סיפו של ים המסתיר פניו מאתנו. תחושותינו ורגשותינו פעם שקטים ופעם סוערים, נשימתנו נעתקת ועיננו קודחות בלהט האהבה. איננו יודעים באמת מה טומן בחובו הים הגדול הפרוש לעיננו, אך קווים לדמותו כבר חקוקים בתוכנו. רובנו הגדול חש פעם את טעמה של אהבה, החל מרגע נשימתנו הראשונית את אויר עולמנו, אז לקחתנו אימנו יולדתנו והניחה אותנו קרוב לליבה, לראשונה מחוץ לרחם חשנו בטוחים ונאהבים.
בחודשים הראשונים לאחר לידתו, עדיין אין התינוק מבחין בינו לבין העולם. החוויה האופפת אותו היא של אחדות ושלמות, עבורו, אין האימא ישות נפרדת אלא חלק ממנו, ומאחר והיא ממלאת למענו את כל צרכיו מבלי שידרוש, מחזקת היא בכך את התחושה שאינם נפרדים. פסיכולוגים רואים בשלב זה יסוד חשוב מאוד בבניית תחושת הביטחון העצמי והיצירתיות של התינוק.
תחושת האחדות הזו, מתפוגגת בהדרגה. הילד מתחיל לפתח מודעות לגבי העולם החיצון. הוא תופס את אמו כדמות עוצמתית המספקת לו את מבוקשו, אך לעתים גם מאכזבת ואינה זמינה מידית. צעד אחר צעד מפתח התינוק את עצמאותו, הוא נעשה מפותח יותר מבחינה מוטורית, זוחל ולומד אף ללכת, וכעת יש ביכולתו לבחון את הסביבה ולהיות עצמאי. מכאן ואילך ממשיך תהליך התפתחותו של הילד בשלבים הנבנים זה על גב זה, כשכל שלב משפיע על השלב הבא אחריו, ומשליך על כל חייו.
אחת ההשלכות המכריעות ביותר על חייו של האדם כתוצאה מתהליך התפתחותו, באה לידי ביטוי לקראת החלטתו להינשא. החלטה זו תהיה מושפעת ממידת ביטחונו העצמי, מהקשר שלו עם הוריו, מתהליכי החיברות שעבר (חיברות - סוציאליזציה, זהו תהליך שבו ההורים וסוכנים נוספים של סמכות, מתעלים את הילד על פי כללים, מצוות, ונורמות חברתיות, המתירות, אוסרות או מאפשרות סוג מסוים של התנהגות), ומעוד גורמים רבים שגיבשו את האישיות העומדת כעת בפני ההחלטה המכרעת ביותר בחייה, ולוקחת בחשבון במודע ובעיקר שלא במודע אין ספור שיקולים בבסיס בחירת בן או בת הזוג.
תיאוריות שונות פותחו במהלך השנים בניסיון להבין מה מניע אותנו בסופו של דבר להחליט על בחירת בני זוגנו. אחדים מיקדו את תשומת הלב בשיקולים אינסטינקטיביים בסיסיים של המשכיות ביולוגית. ואחרים דיברו על בחירת בני זוג המחזקים את הערכתנו העצמית.
היו שטענו כי אנו מודדים בקור רוח נתונים חיצוניים ותכונות פנימיות, וככל ששקלולם קרוב לשקלול הנתונים העצמיים שלנו, כך קרובים אנו לבחירה הנדרשת. תיאוריות חדשות גורסות שאנו בוחרים בני זוג הדומים יותר להורינו, וככל שהרעיון קשה לעיכול, אנו נמשכים יותר לתכונות השליליות של הורינו בבחירת בני הזוג מאשר למתאם תכונותיהם החיוביות.
יתכן שיהיה אפשר לאמץ את התיאוריות כולן כהיבטים בשיקולי הבחירה, אך מרגע שבחרו השניים זה בזה, מביא עמו כל אחד מהם את כל אישיותו המתגבשת בתהליך התפתחותו, ושניהם יחד יוצרים בריאה חדשה, ישות שלישית מובחנת הנקראת "מערכת הנישואים". גם ישות זו, בדומה לתינוק, נכנסת לתהליך התפתחות משלה, שאחראים לה בני הזוג במידה שווה, כשם שהאחריות להתפתחות התינוק שווה היא לשני הוריו.
כעין העדר תחושת ה"אני" של התינוק בחודשיו הראשונים, אף אנו בתחילת נישואינו מוותרים ומטשטשים רבות את ה"אני" שלנו על מנת ליצור את ישות הנישואים. ישנם זוגות העושים זאת במודע, ומתוך חשיבה רצינית של מהות הנישואים, שאינה מתייחסת להנאה שבתהליך אלא לצורך בו.
אך לרוב הוויתור הזה אינו נתפס בתחילת הדרך כהקרבה, להיפך, הוא פועל יוצא מתחושות האופוריה האוחזות אותנו בתחילת הקשר. אנו מוצאים את עצמנו מאושרים מכך שבן הזוג נהנה גם אם הנאתו היא תוצאה של וויתור עצמי. בתקופה זו ה"אני" לובש פנים של "אנחנו". פתאום אנו מתלהבים ממה שבעבר היה מעורר אצלנו חשש, כי מה שהיה מרתיע אצל ה"אני" מעורר ריגוש והנאה כשהפכנו ל"אנחנו".
השלב האופורי מהווה בסיס חיובי להמשך התפתחותה של מערכת הנישואים, אך השפעתו החיובית תהיה מותנית בעבודה אישית וזוגית למרות תחושת הנאהבות המאפיינת אותו. משום שבתחילת ההיכרות נוטים בני הזוג להשטיח בעיות ולהעלימן, מתוך תפיסה מוטעית שהכרה בבעיה מאיימת כביכול על יסודות הבית. אך המציאות היא, שכשתגיע ההתפכחות, אותן בעיות שנדחקו מתחת לשטיח תצופנה בממדים שבני הזוג לא יוכלו שוב להדחיקם, והעבודה לפתרונם תהיה מורכבת יותר.
הפסוק בתורה המתייחס לתקופה ראשונית זו הוא: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח". יש בפסוק תיאור של "מציאות ועבודה", הנקיות מכל דבר זר, המטריד ותופס מקום בעולמו של הבא בברית הנישואים, מכשירה את מילוי החלל בקשר שלהתמזגות עם בת זוגו.
זוהי מציאות סימביוטית המאפיינת שלב זה בחיי השניים. אך במקביל לה, ישנה עבודה המהווה בלם ואיזון לתחושת האופוריה האופפת אותם, ומזכירה כי למרות התחושה החזקה של אחדות ושלמות, לא מתאייד ה"אני" אלא רק מתכסה ב"אנחנו", וגם בתקופת ה"אנחנו" עדיין יש להבחין מה המייחד והמשמח את האישה שהינה ישות עצמאית השמחה ומתענגת מדברים המיוחדים לה והנבדלים מבעלה.
עמי ושירה (שמות בדויים) הגיעו לייעוץ לאחר שש שנות נישואים, שניהם הגיעו ממשפחות מרובות ילדים ומצב כלכלי קשה שגרר בעיות לא פשוטות ביחסי ההורים. עמי גדל בפנימייה מגיל שתים עשרה, ושירה גרה אצל משפחה אומנת מגיל חמש ומאוחר יותר הכניסוה לפנימייה. שניהם חיכו בכמיהה להקים משפחה שונה, בריאה ומלוכדת יותר.
כשנישאו, היו עמי ושירה מסורים זה לזה, וכל מאוויים היה לחשוב האחד על השני. עמי הוצרך לצאת לעבודה, אך ראה שלשירה קשה להישאר בבית לבדה, הוא ויתר על עבודה בחוץ והתחיל להגיה ספרים מהבית. שירה רצתה לצאת לעבוד, אך החליטה שלטובת ה"ביחד" היא תישאר בבית. בשלב מאוחר יותר כשנולד בנם הבכור, החלטתה להישאר בבית קיבלה טיעון חזק יותר.
"שירה השתנתה פתאום" - טען עמי. הוא סיפר שבשנים האחרונות משהו קרה לאשתו. היא התחילה לכעוס על דברים פעוטי ערך. לדבריו, הוא עושה למענה הכל ואינו רואה שום דרך כיצד לרצותה. שירה הגיבה, כי זה בדיוק העניין, היא אינה באה בטענה כלפי עמי שאינו עושה למענה. לדבריה, עמי עושה מעל ומעבר, אבל היא מרגישה כלואה, היא רוצה לצאת ללימודים ולפרוח, ואילו עמי לא מבין מה חסר לה ומעדיף להשקיע בבית מאשר לתמוך בה שתוכל לממש את עצמה.
שירה הוסיפה כי כואב לה במיוחד שלעמי אין שום רצונות משלו, שהוא כל הזמן מוותר לה על הכל רק כדי שתתרצה, "הוא לא גבר" רטנה שירה. עמי בתגובה אמר שהוא בהלם ממה ששמע זה עתה, "אתה רואה שהיא אישה לא מובנת?! אני עושה מה שאף גבר לא עושה לאשתו, ואחרי הכל היא טוענת שאני לא גבר".
עמי ושירה נכנסו לנישואים דרך השלב הסימביוטי - אופורי, אך לשלב ההתפכחות עברה רק שירה. עמי היה עוד תקוע בתפיסת האחדות והשלמות, האכזבה הגדולה של עמי הייתה מכך ששירה התכחשה ל"אנחנו" וחזרה להיות "אני". לעומתו, שירה התאכזבה לגלות שבמשך השנים הזניחה את עצמיותה, ועתה כשהתפכחה מאשליית ה-ביחד, הוכפלה האכזבה בכך שלצידה חי גבר שאין לו שום אישיות בפני עצמו, היא התחילה לזלזל בו, הוא חש נבגד ומערכת הנישואים נכנסה לסחרחורת שאיימה לפרקה.
במהלך הטיפול עמי הציג את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" כסמך לתפיסת הנישואים במשמעות של התמזגות וביטול העצמיות.
השימוש בפסוקים ובמאמרי חז"ל נעשה לעתים קרובות תוך כדי עיוות המושגים, וככיסוי על חסימות פסיכולוגיות ורגשיות. החלק של עמי באחריות למצב שנוצר בינו לשירה, נבע בין היתר מתפיסת עולם שגויה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומדברת על עניין האיחוד והשותפות שבין הבעל והאישה, שהם ומעשיהם - אחד.
בספרו "תפארת אבות" עומד הגר"ש פינקוס זצ"ל על טעות נפוצה זו, הגורמת להרס רב בשלמות הבית:
"הרי במציאות הממשית, הבעל והאישה הם שני גופים נפרדים גם לאחר נישואיהם. מטרת ותפקיד חיי הנישואים לאחד את שני הנפרדים לתכלית אחת, להקים במשותף בית, לגדל במשותף את ילדיהם, ובזה תתקיים המטרה "והיו לבשר אחד". אך לעולם לא תשתנה המציאות, שהם יהפכו להיות אחד ממש. המשמעות הברורה של הנפרדות בין הבעל לאישה היא, שלכל אחד יש את התכונות האישיות שלו, את הרצונות של עצמו, את הדברים שהוא אוהב.
יש לחדד את ההבנה וההרגשה, שבתוך בית אחד, חיים שני אנשים נפרדים. בתוך האחדות קיימות הרגשות נפרדות וגישות שונות. יש להם שני אבות ושתי אימהות, ואף שני חותנים ושתי חותנות - שלו ושלה - שלה ושלו. ההבנה הזאת היא אחת מהניסיונות הקשים של חיי הנישואים, ואפילו שנים אחרי החתונה. בכל אלפי פרטי החיים המשותפים, בא לידי ביטוי ההבדל בחושים הנפרדים בין שניהם".
אפשרות מתן הביטוי לנפרדות בני הזוג, היא המפתח לנישואים יציבים. הישות המתהווה מחיבור השניים, קורמת עור וגידים ומבשילה לכדי ישות יציבה ומשביעת רצון רק אם היא עונה על צרכיהם הנפרדים של הגבר והאישה. במצב שכזה, שניהם מרגישים בטוחים בתוך המערכת, ואילו כאשר צורך אישי של אחד מהם או של שניהם אינו מתממש, מתפתחת דינאמיקה של ריחוק וניתוק ביניהם.
קשר זוגי מעניק חוויה נעימה מתחושת ה-ביחד, אך מטבעו, בשלב מסוים תחושת ה-ביחד מתעמעמת, משום שבמהותה היא מורכבת משני פרטים נפרדים, שלאחר זמן יחזרו לדרוש את ייחודם ועצמאותם. חכמת הבניין היא, ליהנות מה-ביחד אך בד בבד לזהות את צרכי הייחוד של הבעל והאישה, על מנת שההתפכחות תוביל לאיזון ולא לפירוד.
הרב שלום אביחי כהן , בעל תואר שני בפסיכולוגיה , מטפל זוגי ומשפחתי בכיר ,פסיכותרפיסט ומדריך מטפלים . יו"ר איגוד חברי י.נ.ר ומרצה במכללה ללימודי נישואין ומשפחה .
שאלות , הערות והארות ניתן לשלוח במייל : avichai@ksharim.org.il