ל-א-ה-ו-ב! איך עושים את זה?

אילו לא הייתה מצווה בתורת ישראל לאהוב, יתכן שהיה אפשר להשתעשע בקסם אמורפי זה. אך מאחר וישנם פסוקים המציבים אתגר חיים לאדם, בדרישה לאהבת הבורא ולאהבת הזולת, וודאי שיש למילה זו משמעות שניתן לנסחה, ואף יש בידנו ליצור מציאות של אהבה.

מהי אהבה ?

אם כן מהי אהבה? כיצד ננסחה במילים? נראה שההגדרה למילת "אהבה" התואמת את הציווי האלוקי באהבה תהיה: תחושת קשר ושייכות. אם נתמקד לרגע באהבת הבורא, ניתן להבחין בין ה-שייכות האובייקטיבית, ל-תחושת השייכות שהיא סובייקטיבית. יהודי באשר הוא, מעצם היותו יהודי יש לו שייכות לעם ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל וכמובן לבורא עולם. זוהי שייכות אובייקטיבית, לעולם לא יוכל היהודי להפוך לנוצרי או מוסלמי. הוא יכול להמיר את דתו אך מבחינת התורה הוא יישאר יהודי, יהודי שסטה מהדרך, ובכל רגע יכול לשוב אל המתווה שאליו הוא משתייך.

אך יחד עם זאת, תחושת שייכות היא תחושה סובייקטיבית. יש יהודי שמרגיש שייכות לאלוקיו, לתורתו, ולארצו. ויש יהודי שאינו מרגיש שייכות, כזה הוא מי שהמיר את דתו, הוא אמנם עדיין משתייך ליהדותו, אך אינו חש קשר אליה.

בציווי "ואהבת את ה' אלוקיך", אין דרישה ליצירת שייכות לאלוקים. זאת מציאות שאין לאדם שליטה עליה, הוא נולד כחלק מעם ישראל, ואל העם הזה ואלוקיו הוא משתייך. הדרישה לאהבת ה' היא דרישה ליצור תחושת שייכות לאלוקים. זוהי תחושה נקנית, וזהו האתגר היהודי.

הדרך ליצור את אותה תחושת אהבה מבוארת ברמב"ם על ידי התבוננות והכרת מעשיו וברואיו הנפלאים של האלוקים. כי "אינו אוהב את ה' אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה אהבה". ובספר התניא הוסיף, שידיעת ה' צריכה להיות מתוך התבוננות מעמיקה "לקשר דעתו ולתקוע מחשבתו בחוזק והתמדה" שעל ידי ההתבוננות מתעוררת תחושת הקשר והשייכות לבורא וזוהי התחושה העונה על הציווי באהבה.

הגדרת אהבה כתחושת קשר ושייכות, היא הגדרה העונה לכל קשר של אהבה, כאהבת הזולת ואהבת איש ואשתו. ולגבי מצווה אחרת "שישמח חתן עם אשתו שנה ראשונה" כתב בעל ספר החינוך (מצוה תקפב ) "משרשי המצווה, כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לברוא העולם, וחפצו שיתיישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה הוא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האישה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותהכדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אישה אחרת וכל ענייניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו". כלומר, ההתבוננות וההתקשרות של בני הזוג, יוצרים קשר ושייכות זה לזה עד שכל מה שלא נכלל במושא השייכות נתפס בתחושה כזר. כדוגמת המשתייך למפלגה אחת, שתופס את אנשי המפלגה האחרת כזרים לעניין מה שמייצגת מפלגתו.

גם האהבה המופנית כלפי הזולת היא אותה הגדרה של תחושת קשר ושייכות. בזה נוכל להסביר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", וידועה השאלה כיצד ניתן לדרוש מאדם לאהוב את זולתו כשם שאוהב את עצמו. ואמנם, תחושת השייכות היא בראש ובראשונה שייכות של האדם לעצמו. ברגע שאדם נולד הוא עובר תהליך שתחילתו חוסר נפרדות בינו לבין האימא, ובהמשך פיתוח יכולת להרגיש נפרד. ואז תחושת השייכות משנה צורה והילד מרגיש שייכות למשפחתו. על פי הטבע האלוקי, עם ישראל במציאות משויכים זה לזה, יש ערבות הדדית של קבוצה שהיא בעצם גוף אחד. הדרישה לאהוב את הזולת היא דרישה שנחוש שהאחר הוא שווה בעיננו בדיוק כפי שאנו שווים ביחס לקבוצה שאליה אנו משתייכים. זוהי תחושה שאין אנו זרים זה לזה, ולכן חז"ל פירשו את דרישת התורה במילים "מה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך", כי כשאתה חש שחברך הוא חלק מאותה קבוצה שלך, אתה מבין שאם תעשה משהו שלילי נגדו הזקת לקבוצה, ובעצם הזקת לעצמך.

עד כאן עסקנו בביסוס תורני של הגדרת אהבה כתחושת קשר ושייכות, והעלינו שזוהי תחושה שיש ליצור אותה, ושיצירתה מתחילה מידיעה והכרה שכלית, שהם המעוררים את התחושה הרגשית של השתייכות. כעת נראה עד כמה חשובה לנו תחושת הקשר והשייכות, ושבלעדיה בריאות נפשנו מתערערת.

קשר ושייכות

ניתן לומר שכשם שללא מים אין חיות לגוף, כך ללא תחושת קשר ושייכות אין חיות לנפש. כולנו משתייכים למשפחה, לעבודה, לקבוצות שונות, אך לא כולנו חשים באותה מידה את תחושת השייכות.

ההשתייכות הראשונה של הילד היא ההשתייכות לאמו ולמשפחתו. כשבוקע התינוק לאוויר העולם, יש לו צורך בסיסי של תחושת שייכות המתבטא ברצון להשתייך לתא המשפחתי או למסגרת שבה הוא חי. הם אינם בשבילו, והוא אינו בשבילם, כולם נמצאים כאן ב יחד.

מכיוון שהאדם הוא יצור חברתי, תחושת השייכות היא צורך בסיסי וקיומי שבלעדיו הוא מרגיש תלוש ומעורער. תחושת שייכות היא תחושה שיש לי מקום במסגרת, יש לי חשיבות כשווה בין שווים, תרומתי למסגרת נחוצה ומועילה. וכשילד מרגיש שאין לו מקום, או שמקומו מותנה בהתנהגות מסוימת, הוא יקדיש הרבה אנרגיה למציאת מקום. ואם אינו מצליח להשתלב בצורה מועילה, הוא ימצא דרך אחרת שיתכן שתפריע להורים, אך היא נותנת לו את התחושה של שייכות. מתמקדים בו, מתחשבים במה שעושה, וזה מה שחשוב מבחינתו.

הורים המבינים את צרכיו של הילד, יאפשרו לו לפתח את תחושת השייכות בדרכים חיוביות. הם יאפשרו לו לתרום, ליצור ולהועיל בתוך המערכת. ובכך יעזרו לו להרגיש שיש לו מקום וחשיבות, שיש בו צורך ושנוכחותו משמעותית. גם להצבת גבולות יש תפקיד חשוב. שהרי גבולות, הם הסכם של קבוצה, במקרה הזה של המשפחה. וילד המרגיש שייכות ידביר את רצונו לעבור על האסור, למען מטרתו העליונה יותר - להרגיש שייכות.

כאשר ילד מתפתח תוך כדי אמונה שהוא שייך ויש לו מקום במשפחה, גם אם הוא לא מצליח ואינו מושלם, הוא ירגיש כך בכל מקום, וגם כשיגדל הוא יהיה אדם שמקבל את עצמו כמו שהוא. הוא ירגיש טוב בכל מקום ולא יהיה עסוק כל הזמן בלהוכיח את עצמו, וכיוון שלא יבזבז אנרגיה מרובה על מנת לקבל אישורים מהסביבה, הוא יוכל להפנות את האנרגיה שלו לפיתוח עצמו ולהגשמת ייעודו בעולם.

אך רבים מאתנו שייכים לאותה קבוצה של האנשים החשים שהם שייכים רק "בתנאי", שכביכול רק כאשר הוא מתקיים יש להם מקום בחברה. לדוגמא: מקבלים אותי רק כשאני בעיניהם ילד טוב. וכשיגדל יחוש שרק כשהוא יהיה הבוס אז הוא יהיה שווה, ויחוש שיש לו מקום. מעתה, הוא יקדיש את כל מרצו על מנת שיתקיים התנאי. בהיותו ילד שיחשבו שהוא ילד טוב, ובגיל חמישים שיזכה להיות הבוס החשוב.

התנאי שאנשים יוצרים לעצמם על מנת לחוש שייכות, הוא אחד הגורמים להם לבחור בבן זוג ספציפי ולא באחר. לעתים אנו רואים שני בני זוג, וחשים חמלה על האחד שלטעמינו אינו מרוצה וממורמר ממערכת היחסים, בעוד השני מרוצה. אמנם במהלך החיים כאשר חלוקת התפקידים בבית אינה שוויונית ומאוזנת, המערכת תסתבך. אך בשלבים הראשונים של הנישואין, שידוך השניים שנראים לנו כל כך לא מתאימים, הוא שידוך מתוך בחירה של שניהם למרות הפער הנצפה מבחוץ. והסיבה בין היתר היא, התנאי שהציבו השניים לעצמם על מנת לחוש שייכות. לדוגמא: יתכן שאחד גדל בתחושה, שרק כאשר הוא מרצה אנשים ואנשים מרוצים ממנו הוא מרגיש שייך. ולכן כשעושים למענו מאמץ הוא מרגיש נחות, משום שחושש שיכעסו על התובענות שלו ולא יהיו מרוצים ממנו. הוא יבחר דווקא בן זוג תובעני שאפשר לרצותו, וממילא להרגיש שווה ושייך. בן זוגו התובעני, מרגיש שווה ושייך כאשר מטפלים בו ומתייחסים בכובד ראש לכל משאלה שלו. כך מן הסתם היו נוהגים הוריו לנהוג בו כשהיה קטן. הוא פיתח תנאי שעל מנת להרגיש שייכות, הוא צריך לקבל כל מה שהוא רוצה. שניהם מוכיחים זה לזה בהתנהגותם כי ידאגו למלא האחד את תנאו של השני על מנת שיחוש שייך (התיאוריה של אדלר; לומדים זוגיות).

ישנם כמה מרכיבים הבונים את תחושת הקשר והשייכות הבריאה. אלו הן כמה תחושות המקופלות בתחושת השייכות.

המרכיב הראשון: לחוש רצוי ללא תנאי. כולנו רוצים להרגיש שאנו מוזמנים להתארח אצל מישהו, משום שאנו רצויים ולא משום שחייבים להזמין אותנו. ישנם אנשים שלאורך השנים, מגיל ילדותם הם לא חשים רצויים. ישנם אחרים שמרגישים כי הם רצויים רק "בתנאי" שיוכיחו הישגים, או שיתנהגו בצורות מסוימות. כאשר אדם מרגיש שהוא רצוי בזכות היותו מה שהוא וללא צורך למלא תנאים, הוא חש שייכות למשפחתו, למקום עבודתו, וכדומה.

המרכיב השני: תחושת מועילות. על מנת שנחוש שייכים למקום, לא די בכך שנחוש רצויים. עלינו גם לחוש שאנו מועילים למסגרת. שיש בידנו לתרום ושהמסגרת נותנת לנו את האפשרות לכך. כאשר המשפחה אינה מקבלת חוויות של התנסות ולמידה מכישלונות, הפרט אינו יכול לפתח אמונה ביכולותיו לעשות למען עצמו וסביבתו, הוא חש שאינו תורם ואינו מועיל. תחושת השייכות של אדם כזה חסרה.

המרכיב השלישי: שותפות רגשית ומעשית. כשאנו מרגישים שותפים הן מבחינה הרגשית והן מבחינה מעשית. אנו מרגישים שווי ערך לשאר החברים בקבוצה. מתייחסים אלינו בכבוד, מקשיבים לנו, ואנו חשים נחוצים למערכת. החלק שלנו בקבוצה משמעותי וחשוב, ואיננו מרגישים רק רצויים ומועילים, אלא לולי תרומתנו המערכת לא תהיה כפי שהיא. היא תהיה מערכת אחרת.

כששלושת המרכיבים הללו נקנים, אנו חשים שייכים למשפחה ולחברה, ופנויים להשקיע אנרגיה לצמיחה והתפתחות אישית.

קשר בין איש לאשתו

מכאן שאחד מגורמי הביטחון בקשר זוגי, היא התחושה של בני הזוג שהם חלק מהמשפחה שמתהווה. תחושת השייכות באה לידי ביטוי כשמתאפשר לי כבן זוג להביא את עצמי לקשר, על ידי שיכולותיי וסגולותיי מוצאים את דרכם בהשפעה על מערכת הנישואין .

באותה מידה, כאשר בן הזוג משתתף במטלות הבית, הוא מרגיש שמשתייך למשפחה. וכשבן זוג מתלונן על כך ששותפו למסגרת הנישואין אינו שותף בעסקי הבית, או שאינו מאפשר לו להשתתף בהחלטות ובשאר ענייני הבית, הוא מבטא חסר בתחושת השייכות.

לעתים בן הזוג אינו דורש שינוי מהותי אך בדרישתו הקלה מקפל את בחסך בצורך בסיסי יותר, לדוגמא: בעל שהולך למקום מסוים, ואין אשתו מתכוונת למנוע זאת ממנו, בכל אופן עלול לשמוע את רעייתו מתלוננת על כך שהולך מבלי לשתף אותה. הוא עלול לטעון: "אבל מה זה משנה, הרי ברור לך שאני צריך ללכת, ושנינו יודעים שגם את מסכימה שאלך". צופה מן הצד שאינו מבין את שפת הצרכים יאמר לה "תפסיקי לעשות מזה עניין". אך הבחנה עמוקה יותר תגלה, שהשיתוף במקרה זה הוא לא משום שהיא הייתה רוצה אחרת אלא משום שהיא רוצה להרגיש שייכת.

כאשר בני זוג שותפים רגשית ומעשית האחד בחיי השני, ומאפשרים זה לזה להיות שותפים בחיי המשפחה, נוצר מצב של הדדיות היוצר תחושה של "אני שייך". כשאדם מרגיש שהוא שייך, הוא חש שווה ערך, ומרגיש שמכבדים אותו ואת יכולותיו, וממילא מתחזקת אצלו תחושת הביטחון בקשר .

נמחיש את הצורך הכל כך חשוב הזה באמצעות הסיפור הבא (שמות בדויים): צביה ושרון בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, הורים לשלושה בנים. הגיעו לטיפול לאחר שהגיעו למסקנה, שזאת האופציה האחרונה לפתירת המריבות והתסכולים הגדולים המכרסמים בנישואיהן.

צביה התלוננה ששרון הפסיק להיות גבר ממזמן, הוא כבר לא סמכותי והיא אינה יכולה לסמוך עליו יותר. מה שהכי מתסכל אותה, זה שילדיה גדלים בחווייתה בלי דמות סמכותית של אבא. והיא, שלמדה קצת על חשיבות דמותו הסמכותית של אבא לילדיו מודאגת מאוד לגבי ההמשך.

שרון מצידו מתלונן שצביה אינה מתחשבת בדעתו, היא מבקרת אותו על כל דבר שעושה. "לעתים כל אחד טועה, אבל לא יתכן שכשאני מדבר עם הילדים שלי היא תתפרץ עלי ותראה להם שאבא לא מבין ומדבר שטויות".

בתגובה ענתה צביה "נכון, אני מבקרת אותו הרבה. פעם לא הייתי כזאת, אבל בשנים האחרונות הוא חושב שהוא חי לבד. הוא לא עוזר לי בבית, לא עוזר עם הילדים, כל הזמן הוא סביב הדברים שלו, וכשיש איזו בעיה עם כספים, חשבונות ושאר דברים שהוא אחראי עליהם אני ממודרת, אני לא יודעת כלום, הוא לא משתף אותי, ורק אומר שזה לא ענייני. כשאין לי בעל בבית, וכשאני לא יכולה לשבת לדבר איתו סתם שיחה חברית, איך אני לא אהיה עצבנית ומתוסכלת ואיך לא אבקר אותו".

בסיפור הזה, צביה מחפשת דמות סמכותית בבית. שישתתף וגם ישתף אותה בכל תחומי המשפחה. היא מחפשת תחושה של ביחד עם בעלה. וכשכל זה לא קורה היא מתוסכלת ומוציאה את רגשותיה הסוערים כלפי שרון. שרון מצידו טוען שהביקורת של צביה מדירה אותו מהבית. הוא מחפש שתתחשב בדעתו, ושיהיה שווה ערך אליה בבית בכלל וכלפי הילדים בפרט.

שניהם מבקשים תחושת קשר ושייכות, ולשניהם חלק שווה בהיעדרה. צביה רוצה שיתוף בענייני הבית שעליהם אחראי שרון. היא רוצה שגם הוא יחוש שייכות לבית ויהיה סמכותי יותר. אך יחד עם זאת, היא אינה מאפשרת לו לקבל את מקומו. הביקורת הצולבת שלה "מאיינת" (מלשון "אין") אותו. וממילא הוא לא מרגיש תחושת שייכות, והיא אינה מרגישה את נוכחותו.

שרון עצמו צמא לתחושת שייכות, שיתחשבו בדעתו ושיהיה לו מקום בבית. אך יחד עם זאת, הוא משדר לצביה שאינם שותפים שווי ערך. שהיא אינה יכולה להיות מעורה בכל ענייני הבית משום שאינה ראויה להיות מעורה בכל התחומים. הוא אינו מוצא פנאי לספק את תחושת ה"ביחד" הכל כך חסרה לצביה, וממילא החלק שלו במערכת מונע משניהם את התחושה שהם כל כך כמהים לה - תחושת הקשר והשייכות.

כשאדם מקבל אחריות על חייו, הוא יכול לפתח בעצמו את תחושת הקשר והשייכות על ידי נתינה. כשאנחנו עסוקים בלתת לא פחות מלקבל, אנו מעלים בהדרגה את הערכתנו העצמית ומרגישים רצויים, מועילים ונחוצים. כשאנו תורמים לזולת תחושת השייכות שלנו מתחזקת ואיננה תלויה באדם אחר או בנסיבות אלא רק בנו. אמנם למרות שבאופן זה איננו תלויים באחר, אך לרוב כשאנו נותנים לאדם אחר אנו מקבלים משוב חיובי על כך. בעקבות המשוב החיובי תחושת הערך והשייכות שלנו עולה, ואנו מעודדים להמשיך לתת וחוזר חלילה.

חשוב להדגיש שככל שאנו מדברים על רצון לתחושת שייכות במסגרת מצומצמת יותר כמו בן זוג ומשפחה. לקיומו או העדרו של המשוב החיובי יש חשיבות גדולה במיוחד, משום שמאוד קשה לאדם לתת כל הזמן לבן זוגו ולקבל משוב שלילי על כך. ועל כן בני זוג צריכים מעבר להיותם נותנים, אף לאפשר קבלה מבני זוגם. לעתים גם האפשרות לקבלה אינה משימה קלה למי שדימויו העצמי נמוך.

הרב שלום אביחי כהן , בעל תואר שני בפסיכולוגיה , מטפל זוגי ומשפחתי בכיר , פסיכותרפיסט ומדריך מטפלים . יו " ר איגוד חברי י . נ . ר ומרצה במכללה ללימודי נישואין ומשפחה .

שאלות , הערות והארות ניתן לשלוח במייל : avichai@ksharim.org.il