את כתב 'כיכר' משה מנס, כולכם מכירים. בשגרה, עסוק מנס לרדוף אחרי נוכלים שמנסים להפיל אנשים תמימים בעסקאות שונות ומשונות או לעניין אותנו בכתבות מגזין משובחות וראיונות מרתקים, כפי שרק הוא יודע לעשות.
>> למגזין המלא - כנסו
בימי המלחמה, גויס מנס למילואים והוא משמש כחובש מד"א ברחבי הארץ, מוקפץ לכל אירוע קטן כגדול, ככל שנדרש. בין אירוע לאירוע, ברגעים של שגרה והמתנה, שוחחנו עם מנס על השירות, ההרגשה והחוויה.
"לא חלמתי שזה יקרה כל כך כך מהר"
איפה תופסת אותך המלחמה?
"בבית במודיעין עילית. שמענו פיצוצים. אמרתי לעצמי 'לא הגיוני שיש מלחמה או משהו', אך אחר כך מתחילות להגיע השמועות והרינונים ואתה מבין שהעסק רציני.
"עשינו הקפות זריזות ודפקו לי בדלת מכיתת הכוננות המקומית. הם אומרים לי שהצבא הודיע להם לשים אנשים בחמ"ל לשבת על המצלמות לוודא שלא קורה כלום. אכלתי במהירות והלכתי לשבת שם".
"רק לפני כמה חודשים סיימתי טירונות", ממשיך מנס ומספר, "לא חלמנו שכל מה שעשינו יהיה מעשי כל כך מהר. מגיע יום ראשון ואני מחכה שיקראו לי. חולפות השעות ואני מתאכזב לגלות שלא. אף אחד לא קורא למשה מנס להצטרף למערכה.
"יום שני בבוקר כבר לא יכולתי לעמוד בזה ואני מתקשר בעצמי לאחראי של מערך המילואים. הוא אומר לי 'מה קורה איתך? אתה כבר מגויס ממוצאי שבת'. אמרתי לו שלא ידעתי מזה ואף אחד לא אמר לי דבר. למעשה, הוא אמר לי 'תבוא בשעה שבע בערב לכפר חב"ד, שם נקודת ההזנקה שלך'".
"ברגשות מעורבים ארזתי תיק והגעתי לשם. לא חלמתי שהטירונות שלב ב' תהפוך למציאות כל כך מהר", מסכם מנס.
לא לקשר בין האסון אלינו
אבל רגע, יש מתנדבים במד"א כפר חב"ד, מדוע צריך מילואימניקים?
"נכון יש בכפר מתנדבים מסורים הנותנים בשגרה מענה לכל האזור. אבל בשעת מלחמה גם יש הרבה יותר מקרים, בגלל מפונים שהגיעו למרכז, גם יש עובדים קבועים שגוייסו לצה"ל וגם אתה חייב שיהיה מישהו שזמין תמיד לאירועי חירום גדולים שיכולים פתאום לקרות. בנוסף, מתנדבים לא באמת חייבים לצאת. ואם עכשיו מתפתח אירוע גדול בצפון וצריכים עוד 10 צוותים שם, אתה לא יכול לחייב מתנדבים ללכת. שתבין, בכל פעם שיש אזעקה במרחב, מיד אחרי השהיה במרחב המוגן כולם רצים ממוגנים ומחכים אולי יצטרכו אותם.
"אתה צריך לשבת שעות. מחד, להיות משועמם, ומאידך, להיות דרוך. בדיוק כמו שיש בגבול שלוש מאות אלף חיילים שאומנם כרגע לא עושים כלום – אבל צריך אותם".
מנס מוסיף: "צריך לזכור שבמהלך השבועות האחרונים הרבה תושבים הלכו למילואים, כך ששלושים אחוז מהצוות אינו נמצא. לכן אנחנו ממלאים את מקומם".
אז שמו אותך בכפר חב"ד...
"ברגע שאתה במילואים הם יכולים לשים אותך איפה שהם רוצים", עונה מנס ומפרט על הפעילות: "יצאנו גם למקרים קלאסיים, קשיש שנפל, יולדת ועוד... וגם למקרים אחרים כמו נפילות טילים, כולל באזור הכפר עצמו, וגם יצאנו לבסיס שורה".
אם כבר הזכרת את שורה, תאר לי מה היה שם?
"היינו שם עם הורים שבאו לזהות את יקיריהם. חווינו וראינו", עונה מנס בטון נמוך ונאנח.
איזה אירוע לא תשכח לעולם?
"לדוגמה קצין שלדג שנהרג. זה היה נוראי. האמא צרחה 'אני רוצה לראות אותו, לחבק אותו'. ניסו להסביר לה שזה לא כל כך אפשרי והיא צעקה 'אתם לא תגידו לי, זה הבן שלי'.
"או כשהייתי בהלוויה שהאמא הגיעה. בטוחה בעצמה. לא הבנתי למה ורק בהמשך הבנתי. היא הייתה בהדחקה שזה לא הבן שלה ופתאום כשראתה שזה באמת הבן שלה, היא התרסקה וצרחה. היא באה בביטחון בשביל להגיד לכולם 'זו טעות, זה לא הבן שלי' ואז שהיא ראתה את הבן שלה. זה מטלטל נורא".
איך ממשיכים ככה?
"הקושי הגדול באמת, מה שנקרא "השריטות", הם לא מהמראות. זה מגעיל אומנם, אבל הסיוט נהיה מהחיבור הרגשי", עונה מנס ומסביר: "יצא לי בחיים לראות דברים קשים אבל זה לא השפיע עלי. ברגע שאתה מתחיל לקשר בין המקרה לבין החיים שלך – זה הופך לקשה. עשיתי פעם החייאה על תינוקת - שאגב יצאה מוצלחת - ואז בלילה קמתי בפניקה שזו הבת שלי".
"כשראיתי בשורה שמורידים גופות ממשאית זה לא מלבלב", ממשיך מנס, "אבל אם היה שם מעל כל שקית תיאור של מי זה ומוסבר בן כמה הוא ומאיפה – זה הופך ממשהו נורא לא קשור למשהו שמאוד קשור אלי. זה אח שלי, סה יכול היה לקרות גם במשפחה שלי, חלילה.
"לכן, ההתייחסות לזה היא כאל קורבנות. כדי להתנתק כמה שיותר על מנת להצליח את המשימה הקשה".
כאן מציין מנס את החברים שהיו אתו בטירונות. "לא חלמתי שהם יהיו מסוגלים לעסוק בזיהוי גופות והם עושים עבודה מדהימה. צחקנו עליהם בטירונות אבל הם באים ועושים את עבודתם בשליחות גדולה".
מאמינים בצדקת הדרך
בוא נחזור רגע אחורה, איך זה להיות ליטאי בכפר חב"ד?
מנס מחייך: "סבא שלי כתב חוברת 'אשר נשיא יחטא'. הוא היה תלמיד של הרב שך. איך נאמר, אנחנו וחב"ד - לא הולך יחד, 'סוג של' אויבים. אבל זה היה קריצה משמים. כאילו הקב"ה אומר לי: 'יאללה מוישי, קפוץ למים'.
"החב"דניקים מכניסי אורחים בצורה יוצאת דופן. כל בוקר הביאו לנו סנדוויצ'ים וכל צהריים אוכל מקייטרינג. המנהל של מד"א כאן, איציק לוי, הוא איש חסד בצורה יוצאת דופן. כל 'פיפס' שאמרנו שחסר לנו, הוא מיד דאג לנו. זאת הרי לא חובתו ובכל זאת הוא דאג לנו מעל ומעבר".
"בליל שבת הלכנו לבית כנסת של חב"ד, חצי בית כנסת הזמינו אותנו לאכול סעודת שבת בביתם. בבוקר הלכנו לבית כנסת המרוקאי שם, וגם שם כולם הזמינו אותנו", הוא מספר ומוסיף: "גם אחד בשם ארי טננבוים שלח לנו יום אחד רוגלעך ובורקסים".
"זה מדהים. חב"ד זה עולם אחר של יהדות", אומר מנס ולפני שאני מתרעם, הוא מסביר: "לכולם יש את אותם עיקרי האמונה, אבל להם יש דגש על דברים אחרים. יש מקומות שלומדים גמרא, משנה ברורה ומוסר, אבל חב"ד ממוקדים בדברים אחרים וזה מדהים ההערכה שיש להם לאחרים".
"כשיש לנו הערכה לחיילים או לשירות הביטחון, זה יכול כביכול לבוא על חשבון בחורי הישיבות", מסביר מנס את מה שקורה אצל הליטאי המצוי, "אצל חב"ד ראיתי אנשים שאמרו 'אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש, מתוך החלטה. הייתה לנו בחירה ללכת להתגייס', ובכל זאת מתוך בחירה הם החליטו ללמוד. הם מבינים במה שהם עושים ומעריכים את מה שאתה עושה".
מנס ממשיך ומנתח לעומק את 'הקטע' של חב"ד: "יש לי כמה שכנים שיודעים שהתגייסתי. ישגם בודדים שכועסים ומגיבים בזלזול או בביקורת ובתוך תוכי הרגשתי שזה מגיע מקנאה כלשהי. הם קצת צריכים לתרץ לעצמם למה הם לא שותפים. הרי אם הם היו מעריכים מספיק את התורה והתפילה שלהם. אם הם היו חשים כמה הם נלחמים דרך התורה, התפילה והמעשים טובים הייתה להם את היכולת להכיר טובה גם למי שמתנדב ונלחם בדרך של השתדלות בביטחון. לחב"דניקים מעולם לא הייתה ביקורת. מי שלומד – שיהיה גאה בעצמו ומאושר במה שהוא עושה והוא אכן עושה את החלק שלו".
"אני – שלא מסוגל ללמוד – אני לא רואה תירוץ למה לא לשאת בנטל", מציין מנס, "מי שבא בביקורת, כנראה שהוא לא מאמין בצדקת דרכו".
למנס חשוב להוסיף הערכה אישית מכל הלב: "אומנם אני לא גיבור גדול, אבל בכל זאת אני מקריב משהו מעצמי, אבל אשתי היא הגיבורה האמיתית. אני לא בבית והיא מתמודדת עם הילדים. היא במלחמה שגם ככה קשה לה. אף אחד לא מרגיש בטוח בתקופה הזאת. אז נכון שהיא יודעת שאני לא בעזה ולבנון והתפקיד הוא 'שולי' - אבל צריך גם טבחים וגם את החובשים וצריך אותי. זה לא קל לה. אין מישהו שבא ואומר לה את גיבורה שאת מאפשרת לו ללכת, אז מעל במה זאת אני מוסר לה את תודתי והערכתי הרבה".
קלישאות או לא להיות
אמרת 'אני מקריב משהו מעצמי', מה ההקרבה בעצם?
"זה יכול להיות מגניב וכיף כל המילואים האלה, וזה יכול להיות משעמם, אבל כיוון שאתה חלק מהמערכת זה מה שנדרש ממך לעשות, לא משנה אם זה כיף או לא.
"ובכלל, הייתי אמור לטוס לארה"ב לשבועיים. הכל נדחה. זה לא תמיד מגניב. לא שאני סובל כל הזמן ואני לא משווה בין אף אחד – אבל פיקניק זה לא".
אתה אדם עם הרבה הומור, זה עוזר לך בזמן המלחמה?
"תראה, אני הייתי במשמרת יחד עם יהודי יקר בשם יעקב. הוא פסימי בצורה שלא פגשתי מעודי. הוא כל הזמן אומר לראות את המציאות כמו שהיא. כשהלכנו לישון הוא פתאום בא ואומר 'שמעת? שרפו את שגרירות ישראל בבחריין'. שאלתיו חזרה מה אני אמור לעשות עם המידע הזה. הוא ענה: 'לא. רק שתדע'.
"אחרי חמש דקות הוא צועק 'סוכנות מודי'ס הורידה את דירוג האשראי של ישראל'. אני אומר לו: 'למה זה חשוב לי לדעת?', הוא עונה: 'לא. חשוב שתדע'. אחרי עוד חמש דקות הוא אומר: 'בתימן יש דיווח על טילים שהם מזיזים מכאן לשם', אמרתי לו: 'יעקב, מה אתה רוצה ממני?'.
"הוא מאוד פסימי, אבל למה זה עוזר לנו? בקיצור, בימים אלו – כמו בכל שאר השנה – כשיש מצבים קשים אני מסתכל על הכל מהצד. זה יוצר הרבה רגעים מצחיקים".
"אתן דוגמה", ממשיך מנס בחיוך, "הייתי הבוקר בתחנת ראשון לציון עם כמה מתנדבים קשישים עם מכשירי שמיעה. היה אזעקה ואני חשבתי לעצמי 'יש כאן שישה חובשים זקנים שלא שמעו כלום'. זה מאוד שעשע אותי. הם שאלו אחד את השני: 'שמענו משהו או רק דמיינו'.
"וכמובן, חלילה לי מלזלזל בכאב של כולנו, אבל צריך לראות את האספקט המשעשע של הדברים האלה".
לסיום, מסר לקוראים?
"החיים עשויים מקלישאות. תרשום איזה קלישאות שאתה רוצה", מנס נותן לי אשראי פתוח, "ביחד, אחדות, אחים. כי האמת היא שכל הקלישאות שאומרים – נכונות", חותם מנס ומשאיר מקום לאופטימיות זהירה בימים מאתגרים אלו.