שבוע זה הוא השבוע הראשון מבין שבעת השבועות שמוגדרים בחז"ל כ"שבע דנחמתא". בשבועות אילו אנו מפטירים הפטרות שהם פרקי-נחמה לעם ישראל, ותוכנם מלא בנבואות הנחמה ובחזון הגאולה באחרית הימים.
שבת זו אף נקראת "שבת נחמו" על שם ההפטרה של פרשתנו שפותחת במלים: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם, (ישעיהו מ, א).
בשבוע זה אף זכו רבבות אלפי ישראל לסיים את הש"ס במסגרת לימוד "הדף היומי", והשמחה רבתה בהיכלי התורה, ואף מחוצה להן. כל יהודי חש שותפות עמוקה בשמחתם של לומדי התורה.
בס"ד נראה לקשר בין הדברים. בשורות הבאות נלמד כיצד התורה מסוגלת להיות מקור-נחמה ומשען לעם כולו בתקופת החושך והסתר-הפנים – תקופת הגלות.
●
במגילת איכה אותה קראנו בתשעה-באב, ישנם חמשה פרקים.
בכל פרק מתואר החורבן וצרותיו בתיאורים שונים. הפסוקים מתארים את בדידותה של ירושלים [אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, (א, א)], את בכיה של ירושלים על צרותיה [עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, (שם, טז)], את השבר הגדול שאין דומה לו [מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ (ב, יג)], ועוד.
פרק ג' במגילה ייחודי בכך שהוא מתאר את החורבן ואת הקושי מזווית ראייתו של ירמיהו הנביא, שכתב את מגילת איכה.
שלא כמו פרקי הקינה האחרים, פרק זה לא פותח ב"איכה" אלא בתיאור אישי של הנביא. הוא פותח במלים - אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.
ירמיהו הנביא מתאר כי הוא לא רק "גבר אשר ראה עני", אלא שאת העוני הזה הוא ראה "בשבט עברתו". של מי? - מפרש רש"י: של רודה ומכה הוא הקב"ה.
ובהמשך ממשיך הנביא ומתאר בצורה חדה את הסתר הפנים שהיה בזמן החורבן.
נצטט כמה מן הפסוקים: אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם... בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם... גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי...
הפסוקים מתארים, כאמור, את הסתר- הפנים הקשה שהיה בזמן החורבן. הם מתארים את הנביא שמרגיש כי הוא "בחשך", "במחשכים הושיבני". עד להרגשה שננעלו לפניו שערי תפילה - גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי.
הנביא לא מסתפק במשפטים אילו, אלא הוא אף מוסיף לתאר את הסתר-הפנים הקשה בשורות הבאות:
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים. דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם. דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ.
אם עד כה רק תפילותי לא נענו ורק דרכי נחסמו, אם עד כה האויבים סבבוני, הרי שמעתה לא רק שהקב"ה סותם את תפילתי וגודר את דרכי, אלא הוא עצמו נהפך – כביכול – ל"דוב האורב לי". הוא עצמו - כביכול – ה"ארי הנחבא במסתרים". הוא כביכול "מחפש" אותי באופן אישי - "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ". אני המטרה לחִציו!
אולם גם במשפטים אילו לא מסתפק הנביא בתיאור הסתר-הפנים. הנה, הוא ממשיך לתאר את השבר הגדול:
הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם. הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה.
וה"סך הכל" הוא שהסתר-הפנים הזה מוביל לייאוש גדול: וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה. וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'.
אולם, "פתאום" משהו משתנה. פתאום הוא פונה בתחינה ובקשה אל הקב"ה:
זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי. אותה לענה וראש, אותה נפש שחה, בהן הוא השתמש לתיאור מצבו הנורא, משמשות אותו כעת בפנייתו אל הקב"ה בתפילה.
מה גורם לו לירמיהו למהפך בגישתו אל הדברים?
מיד הוא מסביר בפסוק הבא: זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל.
מדוע אוחיל פתאום אל ה'? מדוע אינני מאבד את תקוותי ובטחוני בה'? מפני ש"זאת אשיב אל לבי". יש משהו אותו אני משיב אל לבי והוא עונה לי על כל השאלות והתהיות. הוא משיב את לבי. הוא גורם לי שאוחיל.
מה היא ה"זאת" שהוא משיב אל לבו? מה גורם למהפכה המופלאה הזו בעולמו של ירמיהו הנביא?
בטרם נענה, נראה כיצד ממשיכה ה"מהפכה" הזו ומתרחבת בפסוקים הבאים:
חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ.
פתאום, לא רק חסד אישי ואמונה פרטית הוא מגלה בתוכו. לאחר שהוא השיב את ה"זאת" אל לבו - נפקחות עיניו לראות לא רק את נחמתו האישית, אלא את נחמת הכלל. "כי לא תמנו". ומדוע לא תמנו? - "כי לא כלו רחמיו"! פתאום גם את הרחמים הוא רואה. פתאום - "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - יש סיבה לקום בבוקר ולומר "מודה אני". "חלקי ה' אמרה נפשי".
ומכאן, בהמשך הפסוקים, מוסיף הנביא ומתאר את תשובתו אל ה', מתוך אמונה גדולה. הוא ממשיך לבכות ולקונן על גורל עם ישראל, על היותנו "סחי ומאוס" בקרב העמים, ועל כך ש"סכֹּתה בענן לך מעבור תפִלה", אולם לדבריו נוסף גם "צידוק הדין", והבנה כי כל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
הנה, בפסוק הבא הוא מתאר את חטאי העם, ואת הצורך לשוב בתשובה שלימה לפני ה'. מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו. נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.
ובין הפסוקים אף נמצאים קטעי-נחמה לעם. כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'. כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו.
עד כדי שבסיומו של הפרק פונה הנביא שוב אל הקב"ה ומתחנן אליו שישמע לתפילתו - קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת. קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל תִּירָא. [אולם, עיין בפירוש רש"י שמדבריו משמע שבפסוקים אילו מתאר הנביא את מצבו בעבר, שאז הוא היה קורא אל ה' ותפילתו הייתה נענית.]
כאמור, ה"זאת" שבאמצע הפרק הוא זה שגורם לנביא לשנות את ההסתכלות כולה. מיהי ה"זאת"?
●
חז"ל חושפים לנו את צפונותיו של הפרק הזה. וכך הם דורשים במדרש-רבה (איכה, פרשה ג סימן ז):
" 'זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל' - ר' אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: משל למה הדבר דומה? למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה ואמר לה - כך וכך חופות אני עושה ליך, כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך...".
המלך מתחייב ל"מטרונה", לגבירה החשובה, התחייבויות רבות בכתובתה. אך מיד לאחר החתונה:
"הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם...".
והיא - ללא בעל, אך עִם כתובה מרובה...
"...נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה: הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך...".
את התפארת על היותך אשת המלך? את התפארת על דודך שהוא "צח ואדום, דגול מרבבה" (שיר השירים ה, י)? ש"מראהו כלבנון" והוא "בחור כארזים" (שם טו)? אז "אנה הלך דודך" (שם ו, א)? איפה הוא עכשיו?
והמטרונה, הרעיה:
"...היתה בוכה ומתאנחת".
ובכל זאת, נחמה מאין? -
"...וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה: כך וכך חופות אני עושה, כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך. מיד היתה מתנחמת...".
רק עם כניסתה לתוך ביתה פנימה, רק כשהיא קוראת ורואה את כתובתה, רק אז היא מתנחמת ויודעת שמעל לכל ולמרות הכל - "אני לדודי ודודי לי" (שם ג).
ולבסוף, הדוד אכן בא:
"לימים בא המלך. אמר לה: בתי, אני תמה, איך המתנת לי כל אותן השנים? אמרה לו: אדני המלך, אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי".
"איך המתנת לי כל אותן שנים" זו באמת שאלה הנשאלת בפליאה גדולה. המלך יודע ומכיר היטב את השכנות. גם ממדינת הים שמע הוא בודאי את קריאתן "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך". עד אזניו הגיעו הקנטותיהן והצקותיהן. "איך המתנת לי כל אותן שנים" שואל המלך היודע על ימי עניה של מטרוניתו, על המחשכים בהם היא ישבה ועל דרכיה שהיו גדורים בגזית. "איך המתנת לי" - הוא שואל - למרות כל אלו? איך הצלחת להחזיק מעמד למרות השומרים הסובבים בעיר שהכוך ופצעוך (ראה שם ה, ז)?
איך? - בזכות "כתובה מרובה שכתבת ונתת לי".
חז"ל אינם מסתפקים במשל, אלא מבארים באר היטב גם את הנמשל:
"כך האומות מונין את ישראל ואומרין להם: אלֹקיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם, עוד אינו חוזר עליכם...".
האם שומעים אנו את הקולות המתארים את אותה הדת כגבירה ואותנו - כשפחה? האם זכורים לנו דברי מלך הכוזרים בתחילת חיפושיו אחר האמת? "אשר ליהודים" - כך הוא אמר בלבו - "די לי במה שנראה לעין כל מהיותם נתונים בשפל, מעוטי מספר ושנואים על הכל" (כוזרי א, ד). אתם אומרים שאתם מטרונה, שדודכם הוא המלך. ובכן, מי היא המטרונה במציאות? מי הגבירה?
וישראל? –
"...והן בוכין ומתאנחין".
ונחמתם? מהי הכתובה המרובה בה הם מתבוננים? -
"וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב: (ויקרא כו, ט) 'ופניתי אליכם והפריתי אתכם', 'ונתתי משכני בתוככם', 'והתהלכתי בתוככם' והן מתנחמין...".
נכנסת המטרונה אל תוך ביתה, אל בתי כנסיות ומדרשות שלה, ופותחת את כתובתה, את תורתה שנתן לה המלך. את התורה הזאת היא משיבה אל לבה, ובה היא מתנחמת. באותה התורה שהיא היתה היחידה שהסכימה לקבל. ומה היא מוצאת שכתוב בה? - "ופניתי אליכם והפריתי אתכם", "ונתתי משכני בתוככם".
"למחר, כשיבוא קץ הגאולה, אומר להם הקב"ה לישראל: בני, אני תמה מכם, היאך המתנתם לי כל אותן השנים?...".
כשעוסקים בגאולה, אז לא "לימים בא המלך" כמו במשל. כשעוסקים בגאולתם של ישראל - על "למחר" אנחנו מדברים. "למחר" יבוא המלך וישאלנו "היאך המתנתם לי כל אותן השנים?". ואנו, מה אנו עונים לו? -
"...והן אומרים לפניו: רבש"ע, אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות...".
"ללא תורתך שנתת לנו", ללא אותה תורה בה כתוב היעד, בה כתוב "כך וכך חופות אני עושה לך" ו"כך וכך ארגוונות טובות אני נותן לך", ללא אותן הבטחות נצח הכתובות בה - כבר איבדונו האומות. לולא הקשר הנצחי לו אנו זוכים עם הקב"ה ע"י לימוד התורה - כבר איבדונו האומות. כי כבר היינו, רבש"ע, במצבים קשים מנשוא. במצבים בהם נתנו כולם את חִציהם בנו, ואנחנו - שפלים ומאוסים היינו. באותם רגעים, קל היה להתפתות ולהאמין – חלילה - שאכן - "הלך לו המלך למדינות הים ושוב אינו חוזר עליך". לא קשה היה לחשוב שזהו, אין חופות ואין ארגוונות ובכלל - אולי חלילה לא היתה כתובה?
רק כניסה פנימה אל בתי כנסיות ובתי מדרשות וחיבור מחודש אל הכתובה ואל המובטח בה - רק זה היה בו כדי לנחמנו. רק חיבור אל הנצח וידיעה שגם הרגעים הקשים - חלק מתהליך הם, רק זה היה ויש בו כדי לאפשר לנו להמתין למלך כל אותן שנים וכל אלו השעות.
והיכן ירמיהו במשל הזה? איפה המקונן המשיב דבר אל לבו ומצליח לכן להוחיל אל אלֹקיו? -
"לכך נאמר: 'זאת אשיב אל לבי', ואין 'זאת' אלא תורה שנאמר: (דברים ד, מד – פסוק מפרשת השבוע "ואתחנן") 'וזאת התורה', וכן דוד אמר: (תהלים קיט, צב) 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'...".
"אין זאת אלא תורה". את התורה הזאת משיב "הגבר ראה עני" אל לִבו, אותה הוא רואה ומכוחה הוא שב וחוזר לאמונתו, לנאמנותו. רק כשהוא משיב אותה אל לבו, רק כשהוא חש מחובר אליה, משתנה כל עולמו וממקונן החווה את הדברים מבחוץ, הוא הופך למי ששייך אל כל המהלך ויכול להשפיע עליו. רק התורה הזו מחברת אותו שנית אל מה שהוא באמת, ומכוחה הוא יכול להוחיל שנית לה'.
ומה זה להוחיל לה'?
" 'על כן אוחיל לו' - ומיחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים: (דברים ו, ד – גם פסוק זה הוא מפרשת השבוע) 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ".
זהו אותו אחד המאחד בתוכו הכל. זהו אותו אחד שהוא "בעל מלחמות" אבל גם "זורע צדקות ומצמיח ישועות". "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" היא הקריאה המבקשת לקבוע שהעולם וההיסטוריה אינם עשויים ממקרים רבים, נפרדים ובודדים. זו הקריאה המבקשת ללמד שיש אחד המאחד את הכל ומחבר את הכל. ושהכל - גם מה שנראה כהפכים גמורים, וגם השעות הקשות ביותר - הכל ממנו ואליו. [קטעים נרחבים מן המאמר עד כאן מבוססים על פי "תכלת מרדכי".]
●
אז, הנה, "זאת" היא מקור הנחמה הגדולה גם בגלותינו.
כי אמנם אנו בהסתר-פנים. אמנם חוינו ואנו חווים צרות קשות ואיומות ל"ע. אבל – מקור הנחמה בידינו.
התורה – ה"זאת". זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. זאת התורה שמחברת ומקשרת לנצח-נצחים בין עם ישראל אל הקב"ה.
זאת התורה שבה מופיעים ייעודי הנצח של עם ישראל.
וזאת התורה שהיא היא חכמתו של הקב"ה אותה הוא נתן לנו.
נראה כי הנחמה של עם ישראל ע"י התורה היא לא רק בהבטחות ובייעודים העתידיים הנשגבים שמופיעים בה. עצם לימוד התורה וההתעסקות בחמתו ית' מהוה "תקשורת" חיה ותמידית בין עם ישראל לקב"ה.
"קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא" כפי שכתוב בזוה"ק, ובעל ה"תניא" מבאר בהקדמה לספרו כי ה"אורייתא" היא היא המקשרת בין "קודשא בריך הוא" ל"ישראל". [וראה עוד בדבריו של הב"ח בתחילת סימן מ"ז באו"ח אודות הדביקות בקב"ה שמשיגים ע"י לימוד התורה. ובעוד ספרים קדושים רבים שהאריכו בזה.]
התורה שהיא חכמתו של הקב"ה, התורה שהיא כביכול "שעשועיו" של הקב"ה ניתנה לנו. ודרכה אנו מתקשרים אל נותנה – הקב"ה.
וכך, למרות הגלות עדיין יש לנו "קשר-ישיר".
כך אמרו חכמים בברכות (ח ע"א) כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". ונאמרו ביאורים שונים בביאור מאמר זה. ייתכן, שחז"ל אף רמזו כאן את הרעיון הנ"ל. גם כשחרב בית המקדש ונכנסנו לתקופה של "הסתר-פנים" עדיין יש בידינו היכולת למצוא ו"לגלות" את הקב"ה באותם "ארבע אמות של הלכה". התורה היא זו שיוצרת את הקשר.
וכך מתפייט רבינו גרשום מאור הגולה בסליחת "זכור ברית" שנאמרת בערב ראש השנה:
העיר הקודש והמחוזות,
היו לחרפה ולבזות,
וכל מחמדיה טבועות וגנוזות,
ואין שיור רק התורה הזאת.
התורה עליה נאמר בפרשת השבוע - כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים (ד, ו), היא היא המשען שלנו בכל התקופות. היא זו שכאמור, דרכה, אנו מתקשרים ודבקים תמיד בה' אלקינו. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, (שם, ד).
בכל הדורות כולם, בצר ובמצוק, ידעו יהודים להיאחז ב"עץ החיים" ולמצוא מזור ונחמה לנשמתם ולרוחם.
התורה נתנה להם "חיבור" לנצח. חיבור לאבינו שבשמים. התורה רוממה אותם טפח וטפחיים מעל המציאות היום-יומית הקשה שהייתה מנת-חלקם. בה הם הגו. בה הם השתעשעו והיא הייתה לחם-חוקם.
סיפורים רבים סופרו על מסירות-נפשם של יהודים ללימוד תורה במהלך הדורות. הקשר הרוחני העצום שחשו יהודים ע"י לימוד התורה, נסך בהם כחות רבים בכל מסעיהם ותלאותיהם.
[נציין כי ברור שגם התפילה והמצוות מקשרים לנצח בין ישראל לקב"ה. אולם התפילה מקשרת יותר את חלק ה"לב" – הרגש, וכמאמר חז"ל "איזו היא עבודה שהיא שבלב? הוי אומר זו תפלה" (תענית ב ע"א), ואילו התורה מחברת אותנו ב"מח", בשכל. ויש להאריך בדברים, ואכמ"ל.]
*
נחמו נחמו עמי, כשיש לנו את הקשר הנצחי שקיים בין הקב"ה לעם ישראל דרך התורה.
נחמו נחמו עמי, בראותנו רבבות רבבות של יהודים עמלי-תורה מסיימי ש"ס.
נחמו נחמו עמי, בראותנו את מסירות-נפשם של יהודים עמלי-כפייים שזונחים הכל, ולאחר יום עבודה מתיש ומפרך, רצים לבית המדרש.
נחמו נחמו עמי, בראותנו את מסירות נפשם של הנשים הצדקניות ללימוד התורה של בעליהן ושל ילדיהן. כיצד בשעת-ערב כשבבית זקוקים ליד מסייעת בטיפול בילדים וכדו', שולחת האשה את בעלה לשעה של רוחניות צרופה, שעה של "לימוד תורה".
אשריכם ישראל, אשריכם הנשים הצדקניות!
אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו. אשרינו ששם חלקנו מיושבי בית המדרש.
בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ.
●
שישו ושמחו בשמחת תורה, כי היא לנו עוז ואורה.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com