אחד הכחות ההרסניים ביותר שקיימים בעולם, ומן הצד השני אחד הכחות החיוניים ביותר שקיימים בעולם, הוא - מידת הקנאה.
ניתן לומר כמעט בוודאות, כי כתשעים אחוז מן הצרות והבעיות שקיימות בעולם - בתחום של בין אדם לחבירו - נובעות ממידת הקנאה.
אדם רואה את השני מצליח, והוא לא מסוגל לפרגן. עיניו כלות, ואזי הוא עלול ליהפך לחיה דורסת ל"ע שמנסה בכל מחיר להשפיל ולדרוך על השני, עד שהשני ירד מעל במת ההצלחה.
מן הצד השני ניתן לומר, כי כתשעים אחוז מן היצירות והחידושים שקיימים בעולם, כמעט בכל תחום, נובעות אף הן ממידת הקנאה.
אדם רואה את השני יוצר יצירה כלשהי, חיבור כלשהו, ובלבו מתעוררת קנאה. אלא שבמקרה זה, הקנאה הופכת למנוף לעשייה ולצמחיה אישית. הקנאה מגלה בקרבו של המקנא, תעצומות נפש ויכולות שמובילות אף אותו לעבר ההצלחה.
הקנאה הראשונה – ההרסנית – היא הקנאה האסורה.
הקנאה השניה היא הקנאה המותרת בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".
●
הדרך להבחין בין שתי הקנאות הללו, היא לא רק במבחן התוצאה [דהיינו, האם הקנאה הובילה לצמיחה אישית או לרצון להחריב את מפעלו של הזולת]. גם בשעת מעשה יכול האדם לבחון את עצמו, איזו קנאה שוכנת בו.
הקנאה החיובית ממלאת את האדם באנרגיות חיוביות.
הקנאה השלילית ממלאת את האדם באנרגיות שליליות.
יש קנאה שגורמת לאדם להתמקד בעצמו, בעשיה שלו.
ויש קנאה שגורמת לאדם להתמקד בזולת. - מה לעשות על מנת "להוריד" את השני.
ונוסיף עוד:
קנאת סופרים – הקנאה החיובית מוכרחת שתבוא מתוך הערכה למושא הקנאה, משום שאם היא באה מתוך צרות עין, נוצר הפן האחר של הקנאה – זו שהורסת את העולם.
הקנאה השלילית, לעומת זאת, יוצרת אצל האדם כאב, מפריע לו שהאחר מצליח, ועל מנת להפסיק את הכאב, הוא מוכרח להרוס את האחר או את יצירתו.
(חלקים מפתיח זה מבוססים על דבריו של הסופר הרב חיים ולדר בספרו: "עצות מהחיים" ח"א עמ' 317-9, וראה עוד בדבריו הנפלאים שם.)
●
גם בפרשת השבוע, אנו קוראים על תחלואיה של הקנאה, ועל המקומות המסוכנים אליהם היא עלולה להוביל.
בלק פוחד מעם ישראל - וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בלק רואה את ההצלחות הצבאיות המזהירות של העם, במלחמותיהם עם סיחון ועוג. הוא מבין שאת "הבעיה היהודית" לא שייך לפתור בדרכים רגילות וקונבנציונליות. לשם כך הוא פונה לשכור את שירותיו של "גדול הדור" – בלעם הרשע. מי שהיה ה"רבי" של אומות העולם. בלעם היה נביא ברמה של – להבדיל אא"ה – משה רבינו. אדם שבפיו מסוגל לעקור אומה שלימה.
בלעם "מתנדנד" בהחלטתו. רוצה ולא יכול. הוא דוחה את שרי מואב בתשובות עקלקלות, עד שבסופו של דבר הוא יוצא אל הדרך, לאחר שהקב"ה מתרה בו כי - אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (כב, כ).
בהמשך הפרשה מתואר, כיצד האתון פותחת את פיה על בלעם. וכיצד, בסופו של דבר, דווקא בלעם הוא זה שמברך את ישראל מספר פעמים.
בלק כעס מאוד על בלעם, על כך שהוא מברך את עם ישראל שוב ושוב, כמופיע בפרשה - וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד, (כד, י-יא).
בלק "מבריח" את בלעם. לך לך למקומך. בלעם לא סיפק את הסחורה.
●
אלא שלכאורה, התנהגותו של בלעם בכל הפרשה תמוהה בתכלית. ניחא, בלק, מוטרד מעם ישראל, וחששותיו מובנים (– מזווית ראייתו, כמובן) וכנ"ל. אולם מדוע מלכתחילה מתעבר בלעם על ריב לא לו? איזו תועלת תצמח לו לבלעם מ"ההתעסקות" עם עם ישראל?
האם עם ישראל איימו עליו? הוא הלא היה מנהיגם של אומות העולם, יתכבד נא ויישב במקומו, ימשיך לנהל את "עדתו" וצאן-מרעיתו על מי מנוחות, מה לו להכניס את ראשו למאבקו של בלק?
ייתכן, ותאוות הממון היא זו שסנוורה את בלעם. הממון הרב שהובטח לו על ידי בלק, פעל את פעולתו. ייתכן גם כי לשנאת ישראל אין צורך למצוא סימוכין והסברים הגיוניים, כפי שהארכנו במאמרינו מהשבוע שעבר. אולם, כמדומה כי מבין השיטים בפרשתינו, נראה שבסתר לבו של בלעם הסתתרה קנאה איומה בעם-ישראל, והיא זו שהובילה אותו לכל ה"מהלך" הזה, וכדלהלן.
●
הנה, חז"ל למדונו (במס' סנהדרין קה ע"ב) כי מברכותיו של בלעם, נוכל ללמוד על כוונת קללותיו.
אחת הברכות היותר-מוכרות של בלעם, הוא הפסוק בו אנו פותחים מדי יום את תפילת שחרית. מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (כד, ה).
חז"ל אף אומרים (שם) כי אכן ברבות הימים, כל ברכותיו של בלעם הפכו לקללות, לבד מהברכה שבפסוק זה, שהלא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא פסקו ולא יפסקו מעולם מעם ישראל. [לעומת המלכות שהסתלקה מישראל, סילוק השכינה, ועוד.]
חז"ל מפרשים שבלעם רצה לקלל שלא יהיו לעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא שאכן הקללה נהפכה לברכה, וכאמור בדברים (כג, ו) וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.
מדוע רצה בלעם לקלל את עם ישראל שלא יהיו לו בתי כנסיות ובתי מדרשות? מה איכפת לו מאהלי תורתנו ותפילתנו? (אגב, הדברים מתבארים יפה לאור הדברים שנכתבו בשבוע שעבר.)
חז"ל אף מוסיפים (במס' בבא בתרא ס ע"ב, ורש"י כאן הביא את דבריהם), כי ברכתו של בלעם הייתה מכוונת על כך שאין פתחיהם של ישראל מכוונים זה מול זה. בלעם מתפעל מהצניעות ששוררת באהלי מגוריהם של עם ישראל, ומיופייה וטהרתה של המשפחה היהודית, עד כדי שבגין כך הוא אמר כי "ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה".
ולפי דברי חז"ל הנ"ל, שמברכותיו אנו יכולים ללמוד מה היה בלבו לקלל, נראה כי גם את החלק הזה הוא רצה לקלל. ושב עולה לה התמיהה, מדוע הצניעות של עם-ישראל מפריעה כ"כ לבלעם? וכי מה איכפת לו שבמחנה ישראל - המרוחק ממקום מגוריו - שוררים כללי צניעות?
כנראה, שהוא לא יכל לסבול את כל זה.
●
רבותינו בפרקי אבות (פ"ה מי"ט) למדונו כי תלמידיו של בלעם הרשע ניחנו בשלשות התכונות השליליות הבאות: עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה. [לעומת תלמידיו של אברהם אבינו שניחנו בעין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה.]
אולי העין הרעה - צרות העין - היא היא השורש של הכל.
בלעם רואה את היופי הרוחני העצום ששורר במחנה ישראל. הוא רואה את בתי הכנסיות ובתי המדרשות מלאים בלומדי תורה ועובדי ה'. הוא רואה את "המשפחה היהודית" במלוא יפיה ותפארתה.
רואה ועיניו כלות.
הוא רואה מה קורה בקרב "קהילת קודש דתלמידי בלעם הרשע". הוא רואה שם את הריקנות. את הדביקות בעבירות ובחטאים. את הריחוק העצום מהעולם הרוחני העשיר שיש שם, אצל "היהודים".
הוא רואה כיצד יש עם שמסוגל להתגבר על הקשיים והנסיונות שהעולם החומרי מציב לפתחו. הוא רואה, כאמור, עם שמסוגל להתקדש, להיטהר ולהתרומם. עם שיוצר בתים לשכינה הן בביתו הפרטי והן בבתי כנסיותיו.
ואצלו, ואצל צאן מרעיתו, זה לא קיים. אצלם, המצב הפוך.
מה לעשות?
לו בלעם היה קם ומעורר את אומות העולם לזנוח את חיי החולין וההפקר, לחיות חיי-רוח (לפי דרגתם), אזי הוא היה ממנף את הקנאה הזו למקום חיובי. למקום של התעלות. למקום של "גם אני יכול".
אולם, בלעם בוחר בדרך "הקלה". גם לי גם לך לא יהיה.
בלעם שהיה בעצמו שטוף בעבירות, כפי שדרשו חז"ל. מעדיף לכלות את העם הזה, במקום ללמוד ממנו.
הוא מעדיף לקלל.
כי כך מתנהג אדם צר עין, שלא מסוגל לפרגן ולראות במעלת הזולת. הוא יילחם בזולת, במקום ללמוד ממעלותיו וליישמם בעצמו.
●
קללה היא הנשק של חדלי-הרוח והמעשה.
קללה היא הנשק של מי שבסופו של דבר נהרג בחרב - וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח).
●
לא קלה היא הדרך להינצל מרשתה של הקנאה השלילית. מדובר בעבודה שיכולה להימשך לאורך כל ימי חיינו.
אולם, מתן שכרה בצידה. משום שהשאלה היא, האם האדם חפץ בחיים טובים ומאושרים, עם לב זך ונקי. או, שמא הוא חפץ בחיים מלאי תסכול, מפח-נפש ומרמור.
האם האדם הוא איש קטן, או אדם גדול.
ככל שנאמין יותר ויותר בדברי חכמינו כי "אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא" (-כחוט השערה), ומה ששלנו – יגיענו בהיתר, ומה שלא שלנו - לא יגיענו לעולם, למרות כל ההשתדלויות והפעולות שננסה לנקוט, או אז נצליח להתמקד יותר במה ששייך לנו. להיבנות מתוכנו. להיבנות דרך הכלים והכשרונות בהם חנן אותנו הקב"ה. לגרש את הרוח הרעה והארס שמכניסה הקנאה בקרבנו, ולפתח לב זך ונקי ששמח בשמחת הזולת ובהצלחותיו.
●
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר (משלי ח') להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נ"ה) ואתה אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך.
הבה נהיה מתלמידיו של אבינו אברהם.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com