מבין שנים עשר שבטי ישראל, היה שבט אחד שהיה יוצא-דופן.
הוא לא קיבל נחלה מסודרת בארץ-ישראל.
הוא לא עבד בעבודת שדה וכרם.
הוא חי בזכות הציבור. הציבור פרנס אותו ע"י מתן קבוע של אחוזים מסוימים מיבול-שדותיו.
שבט לוי.
השבט שזכה לעבוד בבית המקדש ולשרת את ה'.
אותו שבט ש[גם] סביבו בערה אש המחלוקת של קורח ועדתו, כפי שמשתמע מדבריו של קרח בתחילת הפרשה שמחלוקתו הייתה [גם] סביב כל עניין הייחודיות של הכהונה והלוייה , כמו שמשתמע מהפסוק הבא: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. ואכן, בהמשך הפרשה (ראה פי"ז פט"ז) אנו קוראים על אות מטה אהרן, שפרח והיה הדבר סימן ומופת שהקב"ה בחר באהרן ובשבט לוי [וראה עוד ב"דעת תורה" עמ' קסא-ב מ"ש בזה].
בסופה של הפרשה אנו קוראים על מתנות הכהונה והלויה. אותם מתנות שמקבלים הכהנים [חלקים מהקרבנות, תרומה גדולה, ביכורים, בכור, ועוד], והלויים [מעשר ראשון].
כאמור, בתחילת הדברים, ה"מתנות" הללו שמקבלים הכהנים והלויים הם כשכר תמורת עבודתם בבית המקדש. כך נאמר במפורש: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (פי"ח פכ"א).
[וככלל, נאמר בפרשתנו גם על הכהנים וגם על הלויים כי הם לא זכאים לנחלה בארץ משום ש"ה' הוא נחלתם". כך ביחס לאהרן – וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם פ"כ), וכך ביחס לבני לוי - כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה (שם פכ"ד).]
משמע, שהסיבה שהכהנים והלויים היו מקבלים מתנות מהעם היא בגלל שהיות שהם היו עסוקים בעבודת הקדש בבית המקדש וממילא הם לא היו פנויים לעבודות אחרות, מוטלת הייתה פרנסתם על העם כולו.
אלא שהעיון בקטע הבא יעלה לפנינו תמיהה עצומה, הבה נתבונן בקטע הבא:
*
"שמואל הרואה ודוד המלך, חילקו הלויים לעשרים וארבע משמרות; ועובד משמר בכל שבת. וכל אנשי המשמר, מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות; וכל יום מימי השבת, עובדים בו אנשים ידועים. וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן, איש איש על עבודתו". (רמב"ם פ"ג מהל' כלי המקדש ה"ט). כך היו גם משמרות כהונה (ראה תענית כז ע"א, ועוד. החלוקה למשמרות היא מצווה מדאורייתא - ראה דברים יח, ח, וברש"י ואונקלוס שם).
נרחיב מעט את הדברים. בעם ישראל היו אלפי כהנים ולויים, כך שמבחינה מציאותית לא היה שייך שכולם יחד יעבדו בבית המקדש, ומן ההכרח היה לחלקם לעשרים וארבעה קבוצות ("כ"ד משמרות"), וכל משמרת כזו הייתה משרתת בבית המקדש למשך שבוע.
בתוך המשמרות עצמם הייתה חלוקה נוספת למשפחות ("בתי אבות"), שחולקו ע"י ראש המשמר. ובכל יום מימי השבוע – של אותה המשמרת – היו אנשים קבועים שעבדו בו.
כך, שבחשבון פשוט נמצא שכהן ולוי "רגילים" עבדו בממוצע כיומיים בשנה (!) בבית המקדש [מלבד בשלושת הרגלים, אז עבדו כל המשמרות יחדיו, עי' סוכה נה ע"ב ועוד.]
הכיצד? בשנה ממוצעת יש כחמשים שבועות, וכל משמרת עבדה כשבועיים בשנה, וכל אחד מבני אותה המשמרת עבד יום אחד באותו השבוע (באותו היום שהיה מיוחד לו, לפי החלוקה של ראש המשמר, וכנ"ל), וממילא, יוצא, כאמור, שכהן ולוי "רגילים" עבדו בממוצע "סך הכל" כיומיים בשנה בבית המקדש!
ומאליה מתעוררת לה השאלה במלוא עוזה. האם ומדוע צריך העם כולו לפרנס שבט שלם בגלל עבודה של יומיים בשנה? ייתכן ולאותם שבועות בהם הם עבדו בבית המקדש היה צורך "לסדר" להם החזקה כלשהי, אולם מדוע זקוק העם כולו לפרנס אותם במשך השנה כולה?
יתכבדו נא הלויים לעסוק במלאכת שדה וכרם במשך השנה כולה, יתפרנסו בכחות עצמם, יקבלו נחלה ככל העם, ולאותם ימים בהם הם נמצאים בבית המקדש ידאגו להם ל"השלמת הכנסה". מדוע הם זכאים לקבל תרומות ומעשרות במשך השנה כולה, הלא ברובה הם פנויים לעבודה אחרת?
נתאר לעצמינו, להבדיל, שכל חייל-מילואים יבקש לקבל משכורת שנתית בשביל אותם ימים בהם הוא משרת בצבא כ"מילואימניק". הלא בוודאי נשיב לו כי למרות ההערכה הרבה לה הוא זכאי כחייל במילואים עדיין אין הדבר מצדיק שכר שנתי. לכל היותר, הוא זכאי לשכר תמורת אותם הימים בהם הוא מפסיד את עבודתו בשל ימי המילואים. ואילו אצל הלויים, אנו רואים, כאמור, שעבודה של יומיים בשנה מזכה אותם בשכר לשנה כולה, מדוע?
ואמנם, יש להדגיש כי מלבד עבודתם בבית המקדש היו הלויים גם מורי הוראות בישראל. הם אילו שהורו את העם דעת תורה וחכמה, והם היו השבט הרוחני-יותר שבעם, כידוע, וכפי שכתב הרמב"ם בדבריו הידועים בסוף הל' שמיטה ויובל – "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י), לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו (שם, שם יא), והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח, כ – פרשתנו. וע"ש עוד בדברי הרמב"ם שכל אחד יכול להיות כשבט לוי).
אלא ששאלתנו עדיין עומדת במקומה, משום שמלשון הפסוק משמע שהסיבה שבגינה הם מקבלים את אותם מתנות-כהונה ולוייה היא בגלל עבודתם בבית המקדש, וכנ"ל, וממילא קמה תמיהתנו וגם נצבה.
(יש להעיר כי מלשון הרמב"ם משמע כי הסיבה שהם לא נחלו בארץ ישראל, ולא ערכו מלחמה וכו' היא בגלל העיסוק הרוחני שלהם בתורה והוראה במשך השנה כולה. אלא שכאמור, בפסוק משמע כי המתנות ניתנו להם כשכר בגלל עבודתם בבית המקדש. וצ"ע בזה.)
*
השאלה הזו נשאלת מכיון שאין לנו כל השגה מהי "עבודה" בבית המקדש. נדמה לנו שיכול האדם לעבוד במשך השנה כולה בכרמו ובשדהו, ולהיכנס ל"גיחה" קצרה לבית המקדש על מנת לעבוד את העבודה. הנחת היסוד הזו היא טעות מוחלטת, וכדלהלן.
להמחשת העניין נשתמש בדוגמה הבאה.
לפני מספר שנים נספה אילן רמון ז"ל בהתרסקות המפורסמת של מעבורת החלל "קולומביה".
אילן רמון ז"ל היה טייס-קרב בכיר מאוד בחיל האויר, הוא השתתף בהפצצת הכור הגרעיני בעירק, הוא היה מפקד טייסת F16, והמדינה בחרה בו כאסטרונאוט הישראלי הראשון.
לשם כך הוא ומשפחתו – אשתו וארבעת ילדיו (ביניהם בנו אסף ז"ל שלצערנו הרב נהרג אף הוא בהתרסקות מטוסו) - עברו להתגורר בארה"ב, על מנת להתכונן לאותה טיסת חלל מפורסמת.
במשך ארבע שנים (!) הוא התאמן באותו אתר שביוסטון בארה"ב לאותה הטיסה.
כעת, הבה נתבונן. כמה זמן שהתה מעבורת קולומביה בחלל? ובכן, היא הייתה בחלל במשך 15 ימים, 22 שעות, ו-20 דקות. קצת יותר משבועיים ימים. (ההתרסקות הייתה עם שובה לאטמוספרה).
וכאן הבן שואל. מדוע בשביל שהות קצרה כל כך בחלל, דרושה הכנה רבה כל כך? הלא מדובר באדם שהיה לו רקע רב בטיסות וכנ"ל, הוא הכיר את עולם התעופה על בוריו, מדוע הוא צריך להתכונן כארבע שנים בשביל טיסה "קצרה" לחלל? (ואומנם חלק מהזמן נבע מעיכובים שונים שלא היו קשורים להכנה שלו, אולם עדיין נדרש ממנו זמן רב מאוד).
התשובה פשוטה בתכלית. לא הרי טיסה רגילה כטיסה לחלל. השהות בחלל שונה מבחינות רבות מאוד, למשל, תנאי האטמוספרה, המזון, כוח המשיכה, ועוד, כך גם תפעולה של המעבורת מורכב הרבה יותר מתפעול מטוס רגיל.
וממילא, למסע כזה נדרשת הכנה רבה ושונה מאוד מכל הבחינות.
*
והלא דברים קל וחומר (להבדיל בין קודש לחול). אם לשם שהות קצרה בחלל יש להתכונן זמן רב כ"כ, אזי לשהות בבית המקדש, ואף לעבוד שם ולשרת את ה', כמה זמן נדרש?!
בית המקדש היה "ליבת" העולמות כולם, הרוחניים והגשמיים. "לוח-הבקרה" של העולמות כולם היה שם. השכינה ירדה כביכול לשכון כאן בעולם הזה, ומכאן הופעלו וניזונו העולמות כולם.
וכך אף אמרו חז"ל בתענית (שם) כי הקב"ה אמר לישראל: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה. כי מכאן מופעלים המערכות, כאמור. עד כדי שחז"ל אמרו כי לו טיטוס ונבוכדנצר היו יודעים את חשיבותו של בית המקדש לאומות העולם, הם היו שולחים גייסות להגן עליו [וראה באריכות במאמרנו לפרשת תרומה במה שהרחבנו בזה ממקורות רבים.]
ראיתי מביאים (בס' "אהל משה" ענייני המקדש והגלות עמ' יז) שהגר"א מוילנא אמר על עצמו כי יש לו השגה בגדלותם של הראשונים, ואף בגדלותם של הגאונים, הסבוראים, האמוראים והתנאים, ולמרות זאת בדבר אחד אין לו השגה, ב"מדרגה" של יהודי "פשוט" (!) שחי בתקופת בית שני, וקל וחומר במדרגתו של יהודי שחי בתקופת בית ראשון!
כך אף כתב הגר"א (ליקוטים בסוף ס' "ספרא דצניעותא", הובאו הדברים ב"אהל משה" שם): "חורבן בית המקדש היה כמיתה בכלל ישראל וטעמו בו טעם מיתה ממש, כי ציון היא בית "חיינו" ונשארנו כגוף בלי נשמה. והיציאה לארץ העמים היתה כירידה לקבר", וכו'. ע"ש.
ושם מפרש הגר"א את הביטוי "התנערי, מעפר קומי", שהכוונה כי לאחר החורבן עם ישראל עצמם נהפכו כביכול לעפר, ועל כך נסובה התפלה כי נזכה לקום במהרה מהעפר שאליו הפכנו.
לצערנו הרב, בכלא-הגלות אין אנו מרגישים נכוחה את ההרגשות הנ"ל ביחס לבית המקדש, אולם ככל שנעמיק ונתבונן יותר ויותר במאמרים מעין אילו נזכה להתרומם ולרומם את השקפתנו ביחס לבית המקדש ולציפייה לבניינו בב"א.
(מקור הרעיון מדבריו של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק בעל ה"אור שמח", הובאו דבריו ב"טללי אורות" בפרשתנו עמ' שז-ח. והדברים הובאו בהרחבה מדילי.)
*
מובן מאליו כי לאור קדושתו העצומה של בית המקדש מוכרחים היו הכהנים והלויים להתקדש ולהיטהר במהלך השנה כולה על מנת שהם יהיו ראויים לעבוד שם.
כי על מנת לעבוד ולו יומיים בשנה בבית המקדש מוכרחים להתכונן במהלך השנה כולה.
עבודת בית המקדש אינה חלילה בבחינת "טבול וצא". בשביל לעמוד שם ולשרת את ה' יש צורך בהכנה-רבתי. יש צורך בהכנה רוחנית מיוחדת על מנת שתיוצר האפשרות של העבודה בבית המקדש.
הלוי היה מוכרח לשהות בביתו במשך עשרים ושלושה שבועות, להזדכך, להתקדש ולהיטהר - לעסוק ברוחניות נעלה (כפי שאכן ראינו שהלויים היו "חיל ה'" והם היו מורי העם) - על מנת שבשבוע העשרים וארבעה הוא יהיה ראוי לעבוד בבית ה'.
ה' הוא נחלתו.
*
כפי שהבאנו כבר לעיל מדברי הרמב"ם, כל אדם רשאי לבחור להיות כשבט לוי.
נצטט מדבריו הנפלאים: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי" (תהלים טז, ה).
*
מוקדש בהערכה ובהערצה לכל בני שבט לוי של דורנו. לכל מי שפרקו מעל צווארם את "עול חשבונות הרבים", לכל ההולכים ישר כמו שעשאם האלוקים, לכל מי שנדבה רוחם אותם להתקדש ולהיטהר ולשרת לפני ה'. אשריהם ואשרי חלקם.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com