ספר "במדבר" כשמו כן הוא, הוא אוצר בעשר פרשיותיו את תולדות העם בימי שהותו במדבר, בספר הזה נסקרות "הדרמות" הגדולות שעברו על העם בארבעים שנות החופש הראשונות שלו.
*
נקודה מעניינת שעוברת כחוט השני בכמה וכמה מאורעות המתוארים ברובם בספר במדבר היא הכותרת של עיונינו היום: "הנוסטלגיה למצרים".
בכמה מאורעות שהתרחשו במדבר, שחלקם הגדול מופיע בספרינו - ספר במדבר, וגם בפרשת השבוע כפי שנצטט להלן, ובמקומות נוספים בתורה, אנו מוצאים שעם ישראל פשוט מתגעגע לבית העבדים... למצרים... והתופעה הזו היא איננה תופעה חד פעמית, היא חוזרת על עצמה שוב ושוב כפי שנראה במספר הדוגמאות והציטוטים אותם נביא מיד.
אולם, לפני כן, נדגיש בראשית הדברים, כי פשוט וברור שאין לנו כל השגה באותו דור - דור דעה - דור יוצאי מצרים. הדור שזכה לראות עין בעין את נסי ה', הדור שזכה ל"ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", הדור ששמע את דבר האלקים על הר סיני, ובכל זאת ננסה לקרב ולהבין את הדברים, לפי מיעוט השגתינו, ועד כמה שידינו יד כהה מגעת.
*
התופעה הזו של "הנוסטלגיה למצרים" תמוהה וקשה מאוד. השאלה מתבקשת מאליה, כי הלא עם ישראל סבל במצרים את אחת הגלויות הקשות והחמורות ביותר, הייסורים והעינויים שהיו מנת חלקם שם, כפי שמתואר במקרא ובחז"ל היו עצומים. עם ישראל היו במצרים - עובדי כפיה - מהסוג הגרוע ביותר, ובמידה מסוימת שואת יהודי אירופה עומדת חיוורת מול שואת יהודי מצרים, וליתר דיוק: מול שואת היהודים במצרים. זאת משום ששואת יהודי אירופה נמשכה שש שנים ואלו שואת היהודים במצרים נמשכה 210 שנים (פי 35). בשואת יהודי אירופה נהרגו שליש מהעם הי"ד, ואלו בשואת היהודים במצרים נהרגו 4/5 לפחות, לפי האומדן הקטן ביותר של חז"ל עה"פ בתחילת פר' בשלח - וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים (עי' שמות פי"ג פי"ח, ואמנם שם מבואר שהם מתו בג' ימי אפלה ועכ"פ נמצאנו למדים שרבבות רבבות מתו במצרים), ולפי אומדן אחר של חז"ל מתו 49/50 מהעם (י"א א' מחמשה, וי"א א' מחמשים, וי"א א' מחמש מאות - יצאו ממצרים).
בקצרה, "אכלו" שם המון מרור. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בעבודה קשה בחומר ובלבנים. עינויים אכזריים. כשפרעה הצטרע הוא היה שוחט מדי יום ק"נ תינוקות - ע"מ לרחוץ בדמם. אם לא היו משלימים את מכסת הלבנים היומית היו משקעים את התינוקות במקומם - כמתואר בחז"ל, וכל זה, הוא רק על קצה המזלג...
לא זו אף זו, עם ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה, הגלות היתה לא רק גלות הגוף, אלא גם ובעיקר גלות הנפש, והקב"ה בכוח גדול וביד חזקה, באותות ובמופתים הוציאם ממצרים, ולא סתם הוציאם, הוא הוציא אותם בעשרת המכות עד ל"שיא" של מכת בכורות וקריעת ים סוף, פרעה ועמו נענשו כהוגן, ועם ישראל יוצא ברכוש גדול בביזת מצרים ובביזת הים וכמופיע בחז"ל שכ"א מישראל היו לו משאוי של 90 (!) חמורים לובים טעונים בזהב ובכסף.
ונסי יציאת מצרים מהווים אכן את אחד היסודות המרכזיים באמונה היהודית. בדיבר הראשון בעשרת הדברות "מזדהה" כביכול הקב"ה לעם ישראל בתואר: "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (וידוע שכבר עמדו הראשונים מדוע לא נקט הקב"ה את בריאת השמים והארץ, וכמה תשובות נאמרו בדבר, ואכמ"ל, ועכ"פ), ברור שהיה ביצי"מ מימד מאוד מוחשי שנחקק לדורות בלבם ובנשמתם של בני העם כולו, עד כדי שנסים אלו הם מיסודות האמונה לדורות. בוקר וערב מצווה היהודי לזכור את יצי"מ, שבת מועדים. תפלין ועוד מצוות רבות הם זכר ליצי"מ.
ובכלל, לאיזו ארץ מוציא אותם הקב"ה - לארץ ישראל, ארץ קדושה. קדושה למעלה מקדושה, "הכל מעלין לארץ ישראל" כפי ששנינו במס' כתובות, ארץ אשר עיני ה"א בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, ארץ עם השגחה אלוקית וגילוי אלוקי מיוחד.
ובארץ הזו תהיה להם חירות. הצלחה גשמית ורוחנית, יהיה להם ביהמ"ק, וכהנים, וקרבנות. [ואמנם קרבנות היו גם במשכן, אולם שם הם יהיו במקום קבוע.] יהיו להם צבא ובטחון. הם יזכו לשלטון עצמאי בכל המובנים, אבל, למרות הכל... לא פחות ולא יותר... מתגעגעים למצרים...
איך יתכן?
*
כאמור בתחילת הדברים, התופעה הזו מופיעה במספר מקומות. למשל, בפר' שלח, אחר פרשת המרגלים אנו מוצאים את העם מתגעגעים למצרים (ראה פרק יד, פסוק ב ואילך). כך גם בפר' חקת לאחר פטירתה של מרים (פרק כ' פסוק ד ואילך), ושם לאחר פטירת אהרן, (פרק כ"א פסוק ד ואילך), ועוד.
אולם המיוחד בנוסטלגיה המופיעה בפרשת השבוע, היא העובדה שבפרשה הזו אנו שומעים "הדים" למה העם מתגעגע בדיוק. מה שמעצים את השאלה – מצד אחד, ומצד שני פותח פתח להבנתה, וכדלהלן.
*
בפרשת השבוע (בהעלותך) אנו קוראים על פר' המתאוננים והמתאוים, וכך נאמר שם (במדבר פי"א פ"ד): וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.
הסיפור מתחיל מהערב - רב, אותו אספסוף שנאספו עמהם בצאתם ממצרים, ובנ"י מצטרפים "לחגיגה".
וכאן, מיד בפסוק הבא, אנו מגלים שעם ישראל מתגעגעים ל... אוכל שהם אכלו במצרים, תארו לעצמכם, ניצול ממחנות-הכפייה שמתגעגע למרק שחילקו שם, לאותם "מים שחורים". נו, אבל, אם כבר להתגעגע, בעיני רוחך אתה מצפה לשמוע על מנות-הגורמה שהשף ניקולאי הכין עבורם ב"הילטון–קהיר". אבל לא! שימו לב בדיוק למה הם מתגעגעים:
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.
ומפרש רש"י: מן בשחר, מן בערב. כל היום, מן. די "נמאס" (חלילה) טוענים המתאוים, הם רוצים קצת גיוון.
כאן, סוף סוף אנו כבר שומעים למה הם מתגעגעים, לדגים, ל"נסיכת הנילוס"... קישואים בצלים ושומים.
נו, מילא, אבל הייתכן? כזה זיכרון סלקטיבי? האם זה מה שהעם זוכרים ממצרים - דגים, קישואים ואבטיחים. מה עם העבדות, ההשפלה, הדיכוי, והעינויים הרבים, לאן זה נעלם?
האם העם סובל מ"אלצהיימר לאומי"? בעיני רוחך נראה פתאום כאילו מצרים הייתה בית הבראה בו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה בתוספת סלטים של קישואים בצלים ושומים - "הילטון קהיר"?! "בית עבדים" מאן דכר שמיה?!
ובכלל הלא יש להם מן שהתורה באותו מקום מתארת אותו (פ"ז-ח שם):וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.[ובפר' בשלח כצפיחית בדבש].
וחז"ל מגלים לנו שבמן אפשר היה לחוש את כל הטעמים שבעולם, מה שאדם רק היה מעלה על דעתו, הוא היה מרגיש במן (ועי' רש"י בד"ה את הקשואים שדווקא ירקות אלו לא הורגשו במן משום שהם קשים למיניקות). ולא זו אף זו - המן אף היה מזון רוחני במדרגה גבוהה מאוד, מזון של מלאכים כדאי' בחז"ל. אבל לא... זה לא בסדר. מתגעגעים לבצלים.
ורש"י על המקום מפרש:
"מי שאמר זו לא אמר זו ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד, כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב".
הוי-אומר שהתורה בעצמה מסמיכה את הפרשיות הללו, פרשת המתאוים - ופרשת גדולתו של המן, כדי להזים ולסתור כביכול את טענותיהם. ובכל אופן אנו מנסים למצוא קורטוב של הגיון בטענה הזו, הלא ברור שהתורה לא עוסקת באנשים חסרי דעת.
*
הפתח לפתרון החידה הזו נעוץ במלה אחת קשה מאוד שמופיעה בפרשה שראינו זה עתה, פר' המתאוננים. שם בתוך דבריהם של המתלוננים מופיעה בתורה מילה אחת, שמחד גיסא היא מקשה עוד יותר את הבנת העניין, ומאידך גיסא היא פותחת פתח רחב יותר להבנת הענין.
וכך נאמר שם: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם".
המלה הזו - חנם - היא מילת מפתח תמוהה מאד, מילא להתגעגע לדגים, אבל לומר שקבלו אותם בחנם - זה כבר מוגזם, וכי עם ישראל קבלו דגים במצרים בחנם? מכות הם קבלנו בחנם ובשפע! אבל דגים בחנם.. .למי הם מספרים סיפורים, וכי באמת הם אינם זוכרים מה היה במצרים? מה פשר ה"אלצהיימר הלאומי" הזה?
[וע"ד הפשט יעוי' ברמב"ן ובאב"ע בזה. באב"ע פי' שהכונה היא בזול וכאילו בחנם, וברמב"ן פי' שהכוונה לאותם יהודים שעבדו יחד עם הדייגים המצריים, שהם היו נותנים להם חלק מן הדגים אותם הם דגו, עי"ש].
חז"ל, ורש"י על המקום מביא את דבריהם, מתיחסים אף הם לשאלה, והם אף מנסחים אותה בצורה חדה יותר וכך הם אומרים:
"אם תאמר, שמצרים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר, ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?!"
אם את אותם חומרי גלם שהיהודים היו צריכים לעבודה בשביל המצרים, היו צריכים עם ישראל למצוא לבד, אז דגים ומטעמים נתנו להם בחנם?!
מפרשים חז"ל "ומהו אומר חנם - חנם מן המצוות".
ודרשת חז"ל זו שופכת אור חדש לגמרי על פרשה זו, הוי אומר עם ישראל לא התגעגעו סתם לדגים ולקישואים, הם התגעגעו לדגים שהם אכלו במצרים בחנם - ללא עול תורה ומצוות.
באו עם ישראל למשה רבינו, ואמרו לו: נכון שיש לנו כאן מן, והוא כזרע גד לבן, ועינו כעין הבדולח, וטעמו כטעם לשד השמן וכצפיחית בדבש, אבל - הם אומרים - לפני המן אנחנו צריכים לברך שהכל נהיה בדברו, ובשביל לאכול את המן צריך לקבל ולשמור עול תו"מ. אומרים העם: אנחנו מעדיפים לקבל מכות במצרים, מבלי לברך שהנ"ב, מאשר לברך שהנ"ב בלי מכות!
*
מה פשר התופעה הזו, ננסה להסביר את הדברים עפ"י משל קיצוני. (את המשל שמעתי מהרה"ג המופלא הרב מרדכי נויגרשל שליט"א. בנוסף, פסקאות מסוימות מן המאמר מבוססים על דבריו של הרב משה גרילק שליט"א בספרו "פרשה ופשרה" לפרשתנו, ובתוספת נופך מדילי.)
יהודי מסוים, בעל לב רחום וחנון, בן לעם של רחמנים וגומלי חסדים, הולך לתומו ברחוב, ולפתע הוא עובר ליד אורווה, מתוך סקרנות הוא מציץ לרגע לתוך האורווה ואז הוא רואה שם חמור עם שק של חציר. החמור עומד ואוכל מן החציר, והיהודי שלנו רואה שהחמור אוכל שם בתנאים מאוד לא נעימים בלשון המעטה. קודם כל, הוא בין חמורים, לכלוך, הפרשות, ריח לא נעים וכו'... היהודי שלנו, לב זהב לו, כאמור, הוא אמון על איסור "צער בעלי חיים" וע"כ הוא מחליט לקחת יוזמה, ומצרף מחשבה למעשה.
הוא הולך ותופס את החמור, מביא אותו לנהר, שוטף את בשרו, מקרצף את עורו בסבון ובמברשת, ממרק אותו במיטב הסבונים והתמרוקים, בקיצור, החמור מתחיל סוף סוף "להריח" טוב...
אבל בזה לא די, הוא מלביש לו חליפה, עניבה וכובע. לוקח אותו למלון שרתון, מביא אותו למסעדה הכי מפוארת שרק קיימת, במסעדה הזו - הרהיטים הם מעץ סקנדינבי, המפות מפרלין אנגלי, הכלים מפורצלן גרמני, סכו"ם זהב 24 קראט, וכוסות מקריסטל צ'כי עם מפיות יפות בתוכם ונברשות בדולח משתלשלות להם מן התקרה. ומעל השולחן - יושב נגן ומנגן יצירה מוסיקאלית מיוחדת. ומלצרים עם פראקים וצילינדרים עם עניבות פרפר, עם מגשים וכף ומזלג מכסף מגישים לצלחתו של החמור כף מלאה חציר. בקיצור, הדר שבהדר, פאר שבפאר...
החמור שלנו מרוגש לגמרי מקבלת הפנים החמה והמיוחדת כ"כ לה הוא זכה, החמור שלנו מתחיל לאכול קצת מן החציר, אבל כעבור מספר שניות קורה הלא יאומן - החמור לא מבין מה רוצים ממנו, הוא נותן בעיטה, הופך את השולחן, ובדרך הוא מלכלך עוד כמה רהיטים, והוא רץ בריצת אמוק חזרה לאורווה, לאותה אורווה לא סימפטית ממנה הוא הגיע...
ועכשיו, נפשי בשאלתי, אובייקטיבית, האם לא נעים יותר לאכול כך בתנאים הללו מאשר באורווה, ברפש, עם כל החמורים יחדיו? הלא ברור שכן! אז למה החמור ברח? חמור, תראה מה מציעים לך, ואתה בורח?...
התשובה היא כן, הכל מאוד מאוד נכון... אבל בשביל להבין את זה צריך קודם כל להפסיק להיות חמור. בשביל לדעת ליהנות מזה צריך קודם כל להפסיק להיות חמור - אין דרך אחרת!
מעולם לא לימדו אותו, ולא חינכו אותו, ואין לו את ההשגה לדעת ליהנות מהצורה האנושית הזו של סעודה ולכן הוא לא ייהנה ממנה – אדרבה, זאת מעמסה בשבילו.
ונניח, ואני רוצה ללכת צעד אחד קדימה, ואני אנסה להיכנס לראשו של החמור ולשאול למה בכ"ז הוא בורח מאותה המסעדה, הלא בכ"א האוירה שם יותר נעימה, חמור חמור... אבל, בכל זאת... התשובה היא פשוטה מאוד.
במסעדה שבבית המלון מחויב החמור לכללי נימוס, שם קיימת צורת ישיבה מקובלת, קוד לבוש מסוים, צורת התנהגות וכו'. באורווה - לעומת זאת - הכל אפשרי והכל פתוח, שם אמנם לא נקי וכו', אבל שם אפשר להשתטח קדימה ואחורה, להסתובב, לנעור, שם הכל פתוח.
בקיצור- במסעדה צריך להתנהג כבן אדם, ולא כחמור, והחמור מעדיף להתנהג כחמור.
כל עוד הוא חמור - אין הוא מסוגל להבין את מעלתם של החיים המעודנים יותר, כי להבין את זה צריך להפסיק להיות חמור.
*
כעת לאור הדברים, ננסה לשוב ולהבין את פשרה של אותה "נוסטלגיה למצרים".
וזאת למודעי, כי כשעם ישראל היו משועבדים במצרים הם לא היו משועבדים רק פיזית, הם היו משועבדים גם ובעיקר רוחנית ונפשית. נפשם הייתה משועבדת למצרים - הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה, עד כדי כך, שכשהם עמדו על שפת הים בקרי"ס - אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: הללו עובדי ע"ז, והללו עובדי ע"ז. מדת הדין רצתה להשוות חלילה בין הנרדפים לרודפים, בין עם ישראל המעונים המוכים והסובלים במשך רד"ו שנים, לבין רודפיהם הנוגשים האכזריים המצריים, והכל בגלל נקודה מרכזית שמאחדת בינהם - הללו עובדי ע"ז, והללו עובדי ע"ז.
כשעם ישראל היו במצרים, הם היו עבדים במהותם, נפשם ורוחם היתה משועבדת למצרים, גופם היה משועבד למצרים. אבל למרות זאת חופש אחד כן היה להם- הטבע היה חופשי, האינסטינקטים היו חופשיים, האדם לא היה צריך לכבול את טבעו הפרוע והאנושי. הוא יכל היה לפעול בלא כל בלמים.
אנו אכן יודעים נאמנה, שחופש זה אינו חופש אמיתי, וכמאמרו המפורסם של רבינו יהודה הלוי:
עבדי הזמן עבדי עבדים הם,
עבד ה' - הוא לבדו חפשי.
על כן בבקש כל אנוש חלקו -
חלקי ה' אמרה נפשי.
עבדי הזמן - אותם אלה שהם עבדים לכל מה שזז - עבדי עבדים הם, הם המה העבדים האמיתיים, אבל יש כאלה שלא מכירים את הסוד הגלוי הזה.
כך, שהם אמנם יצאו ממצרים אבל "מצרים" לא יצאה מהם (מחלקם לפחות).
וכשעם ישראל יצאו ממצרים - הם היו - להבדיל אא"ה - בבחינת אותו חמור שיצא מן האורוה, [לצורך הדימוי והמשל בעלמא, משום שברור שעם ישראל הם זרע קדושים – בני אברהם יצחק ויעקב], או אז - הם עברו מעבר חד, מחיי פורקן מוחלט, והשתוללות יצרים, לחינוך, לריסון-עצמי, ולאיפוק. מחיי הפקר והוללות, לחיי קדושה ופרישות.
מחד גיסא - הם התעלו לפסגות רוחניות מאוד גבוהות, הם ראו עין בעין את יד ה', ראתה שפחה על הים וגו', מעמד מ"ת, אבל מאידך גיסא כשם שהחמור "רוצה לחזור לאורווה" כך גם היו בעם ישראל שרצו לחזור לאורווה, לחיי האינסטינקטים החופשיים, לחיי הדרור ליצרים. כשעם ישראל רצו לחזור למצרים הם לא התגעגעו רק לבצלים ולשומים, אלא לחנם, הם רצו לפרוק מעליהם עול תורה ומצוות, הם טענו נמאס לנו מהעול, מעול רוחני, רוצים לחיות באורווה. אמנם נכון וזה באורווה - יש שם עול גשמי לא קל - היינו עבדים, אבל שם אתה גם לא מחויב לכללי נימוס, שם אתה יכול לעשות ככל העולה על לבך, מתי ואיך שלבך חפץ, שם אינך חייב ומשועבד לאף מסגרת כלשהי.
*
ניתן להרחיב את הרעיון ליתר הפרשיות התורה, שם מופיעה אותה תופעה של "הנוסטלגיה למצרים".
דו"ק ותשכח בכל הפרשיות, ואכמ"ל.
*
לפעמים ישנם חלקים מסוימים בנפש האדם שרוצים לחזור לאורווה, אנו צריכים רק להזכיר להם, כי הם לא חמורים...
*
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com