"תגידו, איך אתם מסתדרים ככה בחיים, הכל אסור, ואסור, ואסור"..."איך אתם מסוגלים לחיות כך?", המלים הללו נשמעות מפי רבים שלא זכו לטעום מטעמם של חיי תורה ומצוות. חיי התורה והמצוות נראים להם מאיימים וכובלים.
ואכן, המצוות מקיפות את חיינו על כל צעד ושעל, מבוקר עד ליל, באשר נפנה הם איתנו.
בבוקר מתעורר האדם ל"מודה אני" ולתפילת שחרית. ארוחת הבוקר שלו מחייבת ברכה לפניה ולאחריה. מהלך היום כולו רצוף מצוות וחובות. במסחרו מחויב היהודי למשא ומתן באמונה, לאיסורי אונאה, איסורי רבית וכדו'. בהליכותיו בין הבריות הוא מחויב בכבודם. בדיבורו הוא מנוע מלדבר לשון הרע. וגם בלכתו לישון הוא מחויב לישון בצורה הראויה, כשלפני כן הוא אף קורא ק"ש שעל המיטה.
כך אפשר להמשיך ולמנות עשרות רבות של מצוות וחובות שמקיפות את חיינו בלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו. כל הזמן, ובכל מצב.
על פניו זה נשמע לא קל. קשה. קשה להיות "כבול".
●
טרם ניגש לעסוק בשורש העניין נפתח בסיפור קצר שיאיר את הנושא.
מספרים על יהודי מומר ל"ע שחי בתקופתו של נפוליאון, וכדרכם של מומרים, רצה אף הוא להוכיח את "דביקותו" בדת הנוצרית, ולשם כך הוא היה מנסה להבאיש את ריחה של היהדות הנאמנה באוזניו של נפוליאון.
פעם אחת הוא אמר לנפוליאון: "ראה נא עד כמה מגונה היא הדת היהודית (עפ"ל), ב"שולחן ערוך" שלה יש הלכות כיצד צריך האדם להתנהג בבית הכסא. ראה במה 'עסוקים' היהודים האילו".
האיש בא לקלל ונמצא מברך. נפוליאון שהיה אדם חכם השיב לו על אתר: "אדרבה ואדרבה, דווקא העובדה הזו מוכיחה שהיהדות היא דת אמת. רק דת שמתייחסת לכלל הפעולות האנושיות יכולה להגדיר את עצמה כדת אמת".
תשובתו של נפוליאון היא אכן תשובה יפה, ואנו נעמיק יותר בהבנת העניין, וכדלהלן. תחילה, נוסיף עוד קצת "שמן למדורה" מפרשת השבוע שלנו.
●
בפרשת השבוע אנו קוראים על עם שלם שהולך לאבד במו ידיו את כל יכולת קיומו ומשענתו הכלכלית, את החיים ממש.
מצות שמיטה.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר... שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.
הבה נתאר את הדברים לעצמנו בצורה מוחשית יותר. מדובר בעם שלם שהכלכלה שלו בנויה בעיקר על חקלאות, כפי שהיו רוב הכלכלות בעת העתיקה. לא היו אז חברות תעשייתיות מפותחות כבימינו, וגם את הננו-טכנולוגיה עדיין לא פיתחו, היבוא והיצוא אף הם לא היו מפותחים באותה התקופה, וגם סוכנויות של האו"ם למקרים הומניטריים לא היו אז. כך שבאותם הימים הקיום הבסיסי של כל מדינה ומדינה היה בידיה. וממילא, או שיש לך מה לאכול ואתה חי, ואם לא – האויבים מסביב היו מחכים עד לרגע שהם יוכלו "לאכול" אותך.
ובמצב שכזה, ארץ שלימה, עם שלם, במשך שנה שלימה לא זורעים ולא חורשים את שדותיהם. שביתה. שביתה מוחלטת מרצון.
העם גם מצווה להפקיר את יבול השדה לכול, השדות היו פתוחים לעניים ועשירים כאחד, ובנוסף לזאת התורה אף אסרה את הסחורה בפירות שביעית.
מהי המטרה של אותה השביתה? הלא מדובר בנזק אדיר ובסיכון קיומי!
ויש שאמרו שמטרת השמיטה היא על מנת לתת לקרקע 'לנוח', כדי שהיא תוכל להמשיך ולהוציא את פרותיה כדבעי בשנים הבאות. השמיטה היא מצווה "אגרונומית", כביכול.
אולם ברור שזוהי לא המטרה העיקרית. ראשית, הלא התורה עצמה מגדירה את מצוות השמיטה כ'שבת לה''. ויתירה מזו, אם אכן המטרה העיקרית היא שהארץ תנוח, מדוע אנו צריכים להשבית את הארץ כולה באותה השנה, ולהיכנס לסיכון קיומי וכלכלי אדיר. אפשר היה להשבית בשנה אחת את השדות שבגליל, ובשנה אחרת את השדות שביהודה, בשנה השלישית את השדות שבנגב, וכן ע"ז הדרך. בצורה כזו גם תנוח הארץ וגם ניתן יהיה לשמור על קיום העם והכלכלה, תוך היערכות לשינוע תבואה מאיזור לאיזור בתוך הארץ. מדוע בכל אופן ציותה התורה להשבית את השדות כולם באותה השנה?
כאמור, התורה עצמה מנמקת מדוע: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'.
שמיטה היא אם כל ההפגנות, (במובן החיובי, כמובן). עם שלם מפגין אמונה. ולהפגנה אי אפשר להסתפק בחלקים מן העם, ההפגנה מוכרחת להיות כללית וכוללנית. כ-ו-ל-ם. שוו בנפשכם שיש שביתה בה חלק מן העובדים פעילים, הלא אין ערך לשביתה שכזו. שביתה מוכרחת להיות מוחלטת, אחרת, היא לא תבטא די את המסר שבוקע ממנה.
וההכרזה שבוקעת מאותה השביתה, היא הכרזה של אמונה, כאמור. כולם מכריזים כי הם מאמינים בנותן התורה והם 'מחזירים לו את המפתחות'. הם גם מאמינים בברכה שהוא בירך את שומרי השביעית ליבול כפול פי שלושה בשנה השישית [כפי שכתוב בהמשך הפרשה וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים (כה, כא).]
●
רבינו ירוחם ממיר, בספרו "דעת תורה" בפרשתנו, משייך את מצוות השמיטה לכלל המצוות שמקיפות את חיי האדם. מצוות השמיטה נועדה להזכיר לאדם - גם ברכושו – את ה' אלוקיו.
נצטט קטע מדבריו: "ואגיד לכם כלל כולל בכל הפרשה, והוא יסוד לה. הראב"ד בהקדמתו לספר "בעלי הנפש" מגיד יסוד ברובן של המצוות שציוה הבורא ית' את האדם והוא "למען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו", כי אחרי שהקב"ה "הארץ נתן לבני אדם" ו"כל שתה תחת רגליו", הנה ברבות הימים ידמה האדם כי אמנם הארץ שלו היא, והוא הבעלים ואין זולתו, ואת ה' שכוח ישכח כליל ח"ו, כי על כן סבב הקב"ה את האדם בכל מעשיו וכל תנועותיו דבר חוק ומשפט להזכר ולהראות כי ה' הבורא והנותן לך כוח וממנו הכול". [וע"ש עוד בהמשך דבריו הנפלאים, וע"ע בדבריו ב"דעת חכמה ומוסר" ח"א מאמר צט.]
מצוות השמיטה באה להזכיר לאדם גם בממונו וברכושו - אותם דברים שמעניקים לו חוסן ובטחון כלכלי – כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל. אל יבטח האדם ברכושו, וחלילה ישתכח ממנו שם שמים. מצוות השמיטה תיתן לו את התזכורת ההכרחית כי "יש לו בורא המושל עליו".
כך, שיהדותו של היהודי, לא די בכך שהיא באה לידי ביטוי בשכבו ובקומו, ובכל מהלך יומו, אלא היא אף צריכה להקיף את רכושו. גם בקרקע וביבולה, הוא צריך לזכור ולהיזכר בה' אלוקיו. [נציין, כי ישנם מצוות נוספות שקשורות לקרקע ויבולה, לדוגמה: ערלה ורבעי, מתנות עניים – לקט, שכחה ופאה, מתנות כהונה – תרומות ומעשרות, איסורי כלאים, ועוד. אולם מצוות שמיטה נתייחדה בכך שהתורה מגדירה אותה כ"שַׁבָּת לה'".]
●
כאמור בתחילת הדברים, למתבונן מן הצד, נראים הדברים כמעמסה עצומה.
●
נקודת המוצא שיכולה לשנות את המבט על הנושא כולו היא – הגישה. כיצד אנו ניגשים ומתייחסים לנושא כולו, כעול או כזכות.
בתחילת פרשת השבוע הקודמת קראנו את הפסוק הבא: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
ה"אור החיים" הקדוש עומד על כך שהתורה מקדימה את התואר לפני שם המתואר - הַכֹּהֲנִים לפני בְּנֵי אַהֲרֹן, בעוד שמן הראוי היה להקדים את המתוארים - "בני אהרן" ולאחר מכן לתאר את תפקידם.
ה"אור החיים" הק' מסביר (עפ"י חז"ל) כי איסורי הטומאה של הכהנים נובעים מהיותם "משרתי פני מלך". וממילא ראתה התורה לנכון להדגיש זאת עם תחילת האיסור, היותכם "כהנים" היא זו שמונעת ממכם להיטמא למת.
●
אפשר לומר "אסור". ואפשר לומר "לא מתאים".
כשילד קטן עושה מעשה לא ראוי אומרים לו שהמעשה "אסור". כשהוא מתבגר קצת הוא מבין מעצמו שזה "לא מתאים".
הגישה והיחס לכל המצוות והאיסורים צריכה להיות גישה של זכות, לא של חובה.
זכינו להיות בניו של הקב"ה ומכאן התביעה המיוחדת מאיתנו.
לא הרי התנהגותו של בן מלך כהרי התנהגותו של בן הכפר.
ראו באילו תארים מופלגים מתארת התורה את עם ישראל, את כולנו. כך אמר הקב"ה למשה לומר לעם ישראל לפני מתן תורה:
וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. (שמות יט, ה-ו).
וכך מתארת התורה את עם ישראל במקום אחר:
בָּנִים אַתֶּם, לה' אלקיכם... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה' אלקיך וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים יד, א-ב).
ככל שנשכיל להבין יותר את הזכות בעצם העובדה שאנו בניו של המלך, ככל שנפתח יותר את תודעת הגדלות הזו, ממילא נקבל בהבנה ובאהבה את כל מצוותיה של התורה.
המצוות לא "עומדות" לנו על הראש בכל מקום. הם הם "הראש" שלנו. הם נזרנו ותפארתינו.
●
מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס, (משלי ג, יא).
אדמור"י בית סלונים היו מפרשים את הפסוק בדרך הבאה: מוּסַר ה' – מוסרו של הקב"ה אל היהודי הוא: בְּנִי, הלא בני אתה, וממילא - אַל-תִּמְאָס. אל "תמאיסו" את התואר שלכם כ"בני ה'". אל תבזו את מעמדכם.
הגישה הזו היא גישה של רוממות. מבני מלכים נדרשת הנהגה אצילית יותר.
●
רבים נוהגים להוסיף לצמד המלים "עול תורה ומצוות" את המילה "נועם". "נועם עול תורה ומצוות", כי לא מדובר בעול גרידא, מדובר בעול נעים.
עול – קשה לשאת. עול נעים – זו גאווה לשאת.
*
הגישה הזו מעניקה משמעות מחודשת לריבוי המצוות בהם נצטוינו בתורה. אנו לא "כבולים", אנו מיוחדים, ובני מלכים.
ועם מיוחד הוא עם שמתייחד בכל הליכותיו. הוא לא מיוחד רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, הוא מיוחד בכל מקום ועת.
הייחודיות והמיוחדות שלנו היא מהותית ושורשית, וממילא זה מחייב שכל הליכותינו יהיו בהתאם.
●
מספרים שיום אחד ניגש ילד לגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ושאלה בפיו. ידוע מה שאמר ר' חנניא בן עקשיא (במס' מכות כג ע"ב) כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", שאל הילד: "ילמדנו רבינו, הלא נצטוינו בחובות וציווים רבים מאוד, איך אפשר לומר שהקב"ה נתן לנו את כל אילו בשביל 'לזכות' אותנו, האם חיינו לא היו קלים יותר לולי כל אותם חובות ומצוות"?
השיב לו הגרשז"א במתק-שפתיו ובנועם לשונו: "הבט, האם כשאתה קם בבוקר אתה מתלבש?, והאם אתה נועל נעליים?", הילד השיב לחיוב, כמובן.
"האם אתה מסוגל לנעול את שני הנעליים יחד? או ללבוש את שני שרוולי חולצתך יחד?" הוסיף ושאל הגרשז"א, הילד השיב לשלילה, כמובן.
"אתה הלא ממילא קם ומתלבש", המשיך הגרשז"א, "מה עשה הקב"ה בשביל לזכות אותך במצוות, גם אותם פעולות שאתה עושה ממילא הפכו למצוות. הכיצד? הלא בלאו הכי אתה מוכרח ללבוש כל שרוול בנפרד, ולנעול כל נעל בנפרד, והנה, כשאתה לובש את צד ימין לפני צד שמאל, או נועל את נעל ימין לפני נעל שמאל, וקושר את נעל שמאל לפני נעל ימין – כמצוות חכמים – הרי כבר קיימת מצוות רבות, וכל המצוות הללו נועדו בשביל 'לזכות את ישראל'".
"גם הגוי לא מסוגל ללבוש יחד את שני נעליו, אך ביחס אליו אין כל משמעות איזה צד הוא ילבש קודם, ואילו אנו זכינו שגם פעולות אילו, הם מצוות, שאנו מקבלים עליהם שכר".
"הם נועלים ואנחנו נועלים, הם נועלים ואינם מקבלים שכר ואנו נועלים ומקבלים שכר"... סיים הגרשז"א את תשובתו.
גם פעולות פשוטות ויום-יומיות נהפכות למצוות שמקרבות אותנו אל הבורא, ולא עוד אלא שאף נקבל עליהם שכר. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות.
[ראה עוד בפי' הריב"ן למכות שם, שפירש כעי"ז וכתב שבתורה נאמרו איסורים רבים שגם אילולי הם היו נכתבים, היו האנשים פורשים מהם, כמו איסורי אכילת שקצים ודם וכדו', ולמרות זאת כתבה זאת התורה כדי שעם ישראל יפרשו מהם בגלל ציווי ה' וממילא יתרבה שכרם. וע"ע בפירושו הידוע של הרמב"ם בפיה"מ שם. וב"משך חכמה" (שמות יב, כא) מ"ש בביאור מאמר זה.]
●
לא קל להיות יהודי, אבל זו זכות.
ועל זכויות שומרים מכל משמר.
שבת שלום!