פרשת ויקהל פקודי: מאיפה הכסף?

משה רבינו פרסם דו"ח מפורט על כל התרומות אותם הוא קיבל מהעם למלאכת המשכן, ובו הוא פירט מה נעשה בהם.

הדו"ח הזה מופיע בתחילת פרשת השבוע [השניה] – פקודי. אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

בהמשך מפרט משה כמה זהב, כסף ונחושת הוא קיבל מהעם לצורך בניית המשכן וכליו, [ראה פרק לח פסוק כד ואילך. וראה בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" שהפירוט מתייחס בעיקר לכסף ולנחושת ולא לזהב משום שרוב הכלים לא נעשו מזהב, חוץ מהמנורה, הכפורת, וציפוי של מספר כלים נוספים. וכן כתב בפירוש הרא"ש עה"ת.]

התמיהה שמתעוררת מאליה לנוכח הפירוט הזה, היא – לשם מה? מדוע נאלץ משה למסור את הפירוט הזה? למי הוא היה מיועד? האם אדם כמשה רבינו שהיה אבי הנביאים ומוסר התורה, מי שהקב"ה מעיד עליו - בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז), נדרש לתת דו"ח?

חז"ל משיבים את התשובה הידועה דלהלן (ראה מדרש תנחומא בפרשתינו סי' ז, ובדומה לזה במדרש רבה פרשה נא, ו', והציטוטים להלן הם מ"ילקוט שמעוני" סימן תטו).

ובכן, חז"ל מביאים מחלוקת אמוראים בנוגע לפסוק אותו קראנו בפרשת כי תשא - וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. (לג, ח).

מה פשרה של אותה ההבטה? לדבריו של רבי יצחק, הייתה זו הבטה של הערצה ושבח למשה רבינו, "אשרי יולדתו של זה! כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו! כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא!"

ואילו לדבריו של רבי חמא, אותם דיבורים כללו רינונים על משה רבינו, ה"י.

הנה הציטוט מדבריהם של אותם מרננים כפי שהוא מובא במדרש הנ"ל: "ראה צוארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו, אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!"

גם חבירו לא היה טומן את ידו בצלחת, הוא היה מוסיף גם את המקור לאותו הכסף – "וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!"

משה רבינו היה מודע לרינונים הללו, ולכן הוא נתן את הדו"ח המפורסם של פרשתינו: "כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: אלה פקודי המשכן".

השאלה שמתעוררת לה מאליה היא, מה קרה להם לאותם החשדנים והמרננים שכך הם חשדו במשה? וכי הם לא ידעו שמשה, אבי הנביאים ומוסר התורה, מי שהקב"ה עצמו קורא אותו "נאמן" וכנ"ל, לא יגע חלילה בפרוטה שאינה שלו?!

ואכן, במדרש רבה (שם) מכונים אותם האנשים כ"ליצני הדור". ויתכן כי ברגע שעוסקים בליצנים אין צורך להסביר את "מהלך המחשבה" שלהם, כי הלא זה כוחה של ליצנות – זלזול בכל דבר קדוש ונעלה בטענות סרק ובחשדות מופרכים לגמרי. הליצנות אינה מבוססת על דעה ותבונה כלשהי אלא להיפך – היא מושתתת על זלזול חסר דעת.

ובכל אופן, הלא כולנו יודעים שגם ליצנות מנסה לשאוב את כוחה מבדלי אמיתות, מחצאי דברים וכדו', מה היה אם כן "חומר הגלם" של אותם הליצנים שריננו על משה רבינו ה"י?

ראיתי פירוש נפלא בספר "באר יוסף" בפרשתינו [להגאון ר' יוסף צבי סלנט, הובאו דבריו גם בספר "להגיד" עמ' 243 בדרשתו של הג"ר ראובן קרלנשטיין], ונביא את דבריו בתוספת נופך.

כולם היו עשירים – חוץ מאחד

ובכן, ידוע כי דור המדבר התברכו בעשירות מופלגת. ביזת הים וביזת מצרים העשירו את אותו הדור, עד כדי שאמרו חז"ל במסכת בכורות (ה ע"ב) "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים (!) חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

אולם היה אחד שלא התעשר כלל וכלל מאותם הביזות.

היה זה משה רבינו. הוא היה עסוק – בשעת יציאת מצרים - בהעלאת עצמותיו של יוסף, כפי שמופיע בתחילת פרשת בשלח - וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (יג, יט). עליו דרשו חכמים (בסוטה יג ע"א) את הפסוק (משלי י, ח) חֲכַם-לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת - "שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות".

העיסוק בעצמותיו של יוסף מנע ממנו את העושר שהיה נחלת כולם. מה עשה הקב"ה?

הקב"ה העשיר אותו ממקום אחר לגמרי. פסולתן של הלוחות השניים שנעשו ע"י משה הם אילו שהעשירו אותו, כפי שדרשו חז"ל במס' נדרים (לח ע"א) "אמר רבי חמא בר' חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, פסולתן שלך יהא".

חז"ל עמדו על דיוק הלשון בפסוק שנאמר למשה אודות הלוחות השניים - פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים (לד, א) - ומכך שנאמר "פסל" לך, ולא – עשה לך, דרשו חכמים כי מה שנשאר מהאבנים (ה"פסולת") לאחר שחצב מהן משה את הלוחות היה שלו (ראה "שיטה מקובצת" בנדרים שם, ובמהרש"א שם באו"א. דרשת חז"ל הובאה גם ברש"י על הפסוק).

הלוחות היו עשויות מאבן יקרה מאוד – סנפירינון (אבן ספיר) שמה, וכשמשה בא לעשות את הלוחות השניים, אזי בדרך נס ברא לו הקב"ה מחצב של אותה האבן בתוך אהלו, ממנה הוא חצב את הלוחות, ומשייריה הוא התעשר (ראה ויקרא רבה לב, ב).

וכך אמרו חכמים במדרש (רבה שמות מו, ב): פסל לך, הפסולת שלך. משם העשיר משה. אמר הקב"ה: דין הוא שיטול אותן פסולת משה. למה?

אלא, ישראל שלא נתעסקו במצות, נתתי להן כל טוב ארץ מצרים, שנאמר (שמות יב, לו): וה' נתן את חן העם, והעשירו, ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף, יהא עני?! אתן לו את הפסולת שיעשיר.

כך, שעד שמשה פסל את הלוחות הוא היה עני, ורק מאותה התקופה הוא התעשר.

והנה, מיד לאחר פסילת הלוחות עלה משה שוב למרום [בר"ח אלול], כפי שנאמר מיד לאחר הציווי של "פסל לך" (שם פסוק ב) - וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וירד כעבור ארבעים יום [ביום הכיפורים].

העם, ככל הנראה לא היה מודע לעושר שנפל בחלקו של משה כתוצאה מפסולתן של הלוחות, שהלא משה עלה מיד למחרת שוב למרום, וכנ"ל.

משה יורד מן ההר ביום הכיפורים עם הלוחות השניות, וכבר למחרת הוא מצווה את העם על מלאכת ותרומת המשכן, כפי שמופיע ברש"י בפרשת כי תשא (לג, יא).

והנה, פתאום מבחין העם שמשה התעשר!

והתמיהה צצה לה מאליה – מאיפה הכסף? הלא משה לא היה שותף לביזת הים וביזת מצרים וכנ"ל, והנה פתאום הוא עשיר, כיצד?

בנקודה הזו, מצאו הליצנים פתח לאותה לזות שפתיים, כאילו משה נהנה ח"ו מכספי המשכן. הלא כך נראים הדברים מ"על פני השטח" - עם תחילתה של המגבית למשכן, התעשר משה. [הם, כאמור, לא ידעו שמקור עושרו הוא מהלוחות השניות.]

הם בוודאי אמרו לעצמם "הלא אין בורסה במדבר, גם עסקים גלובליים אין כאן, מנין אם כן הוא התעשר?" בחשבון פשוט נראה לכאורה שמקור העושר היחידי שיכול להיות לו למשה, הם כספי המשכן, הוא הלא היה אחראי ל"דינר" של בניית המשכן.

ובגלל אותה לזות שפתיים, מפרט משה בפרשתינו, אחת לאחת, את כל התרומות שהתקבלו והנעשה בהם, וכנ"ל בתחילת המאמר.

אלא, שדווקא לאור ההסבר הזה, אנו תמהים מדוע זוכים אותם האנשים לתואר "ליצנים", הלא החשדות שלהם היו מבוססים לכאורה, התעשרותו הפתאומית של משה אכן הייתה תמוהה בעיניהם, וממילא הם הגיעו למסקנה שמשה נהנה חלילה מכספי המשכן. מדוע הם אשמים בזה שהם טעו?

לכל היותר יש לקרוא להם "טועים שבדור". "ליצנים" - למה ?

כמדומה שטמון כאן מסר עמוק מאוד.

המהרהר אחר רבו

גם אם יש לך קושיות חזקות מאוד על גדול בישראל, גם אם מזווית ראיה הגיונית נראה לך כאילו הוא חלילה כשל, עדיין אסור לך לחשוד בו. דע את מקומך.

מעשיו לא תמיד מובנים לך, כי אינך מודע למכלול הפרטים הנסתרים [כפי שבמקרה זה הם לא ידעו שמשה התעשר מהלוחות], וממילא אל תהרהר אחריו.

וכך אמרו חכמים: "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. כל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם שכינה. כל המתרעם על רבו, כאילו מתרעם על השכינה. כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה" (סנהדרין קי ע"א).

יתכן שלאותו המהרהר יש סיבות טובות להרהר אחר רבו, יש לו המון שאלות ותמיהות עליו, ועדיין מגדירים אותו חז"ל כמי ש"מהרהר אחר שכינה".

הנה, גם לליצנים שבפרשתינו היו סיבות טובות לכאורה לחשוד במשה, ועדיין הם ייזכרו לדורות כ"ליצנים".

כי הדיבור בגנותם של הצדיקים וגדולי ישראל לא נובע מרצון כן ואמיתי להבין את דרכיהם, אלא להיפך – מהרצון לזלזל, "לעשות צחוק" מהם ומהליכותיהם בקודש. אכן – ליצנים.

אנו צריכים לדון כל יהודי לכף זכות (ראה אבות פ"א מ"ו – הוי דן את כל האדם לכף זכות, ובפיה"מ להרמב"ם שם, ובדברי הרבינו יונה שם פרטי ההלכות בזה), אלא שבנוגע לגדולי תורה מקבלים הדברים משנה-תוקף, משום שאנו אמורים לדעת שגם אם דרכיהם נשגבות מאיתנו, עדיין לכל דרכיהם והנהגותיהם יש טעם, ומחשבותיהם גבהו ממחשבותינו.

והדברים מתקשרים היטב למאמרינו על חג הפורים, שם הארכנו אודות "אמונת חכמים", ואודות אותו הדור שגילו אמונת חכמים מופלגת כשהם צייתו למרדכי הצדיק, למרות שהנהגתו הייתה נראית תמוהה בהשקפה שטחית, ראה שם באריכות.

הנה כי כן, נלמד אף אנו לא לשפוט אף אדם לפי הנראה בראיה שטחית, ובוודאי לא את גדולי ישראל שאנו מוזהרים בכבודם. הסיפור הבא ילמד אותנו עד היכן מגיעים הדברים.

ה"רמב"ם" התמוה

אחד הסיפורים שהתפרסמו אודות הרמב"ם, הוא סיפור עם מוסר השכל עצום, שמתקשר היטב לדברינו לעיל. [הסיפור מפרי עטו של ר' עודד מזרחי. אשמח לקבל את המקור המדויק.]

ספרי ההלכה של רבי משה בן מימון, הרמב"ם – 'היד החזקה' - התקבלו ברחבי העולם היהודי בהתלהבות, ולעומת זאת ספרו 'מורה נבוכים' עורר התנגדות עזה של כמה גדולי תורה בדורו שחששו כי המוני העם לא יבינו נכון את דבריו והדבר עלול לפגוע באמונתם התמימה. היו כאלה שדרשו לדון את הרמב"ם בנזיפה ולהחרים את ספריו.

רבני גרמניה החליטו לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב"ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב"ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב"ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב"ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב"ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!" אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב"ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב"ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב"ם הוא קניבל ח"ו?! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב"ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב"ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב"ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב"ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב"ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם?! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב"ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב"ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".

"אתה חשבת", המשיך הרמב"ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב"ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן"?!

"חלילה!" חייך הרמב"ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז"ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי."

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב"ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך..."

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב"ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב"ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

רבי מאיר חזר לגרמניה וסיפר לכולם על חכמתו האלוקית של הרמב"ם וסיים באומרו כי "ממשה עד משה לא קם כמשה."

●

לעולם לא נשפוט לפי מראה עיניים ללא ידיעת העובדות לאשורן.

קל וחומר ביחס לגדולי תורה.

כי אחרת אנו נכתיר את עצמינו בתואר לא מחמיא במיוחד. אותו תואר בו נקראו אותם שחשדו במשה.

ואדרבה, חז"ל מבטיחים לנו כי כל הדן את חבירו לכף זכות, ידונוהו משמים לכף זכות (ראה שבת קכז ע"ב).

●

מוקדש לזכרו הטהור של כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ זצוק"ל, מגדולי האדמו"רים והמנהיגים בדורינו, שנתבקש השבוע לישיבה של מעלה, ת.נ.צ.ב.ה.

יה"ר שיהיה האדמו"ר זצוק"ל מליץ יושר על כל עם ישראל, אמן.

שבת שלום!