הדמיון המופלא בין יוסף לגלעד שליט

הוא נקרע מבית אביו, הושלך לבור, נמכר לעבד, ולאחר גלגולים רבים נדמה היה לו שהוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה אצל אדון בשם פוטיפר.

אבל, לא.

אשתו של האדון - "הרבנית" פוטיפרע - העלילה עליו עלילת כזב שבעקבותיה הוא הושלך ל"בור".

שם לכאורה המצב שלו היה אבוד לחלוטין.

האחים שלו זרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבד, אבא שלו – שאהב אותו מאוד – לא יודע כלל מה עלה בגורלו, הוא גם יתום מאמא.

ועכשיו גם האדון שלו שם במצרים - השליך אותו ל"בור" – לבית הכלא.

במסגרת "ביקורי האסירים" אף אחד לא בא לבקר אותו, ב"חופשות" (אם היו) לא היה לו לאן ללכת.

הימים הצטברו לשבועות שהפכו לחודשים ולשנים.

עשר שנים שהוא כבר שם ולאף אחד לא איכפת.

הוא עזוב לנפשו, בודד וחסר אונים. אין אור בקצה המנהרה.

ההזדמנות שלא הוחמצה

סוף סוף נקרתה לפניו הזדמנות פז.

איתו בכלא שהו גם שני שרים של המלך – פרעה, שר המשקים ושר האופים, הם נכלאו בעקבות רשלנות במילוי תפקידם.

בוקר אחד הוא שם לב שהם עצובים, עננה הייתה על פניהם, שניהם חלמו חלום באותו הלילה, והם התקשו לפתור אותו. [ראה באריכות במאמרינו משבוע שעבר - "האם יש כוח לחלומות"?].

יוסף הוא זה שפתר להם את החלומות, וכפי שהוא פתר כך אכן היה.

שר המשקים חזר למשרתו, ושר האופים נתלה.

לו היינו יכולים לייעץ ליוסף, בוודאי היינו אומרים לו שיזהר מאוד שלא "לפספס" את ההזדמנות הזו, שישתדל לבקש משר המשקים שיזכיר אותו אצל המלך – ע"מ שהוא יעניק לו חנינה מהכלא.

אם אין אני לי מי לי, לא?!

תארו לעצמכם שגלעד שליט היה פוגש בתקופת שביו ה"י, אדם בעל השפעה על ראשי החמאס שר"י, האם הוא לא היה מנסה לבקש רחמים? האם הוא לא היה מנסה לבקש ממנו שינסה להפעיל קצת את ה"קשרים" שלו ע"מ להוציאו מאפילה לאורה?!

מצבו של יוסף היה מורכב מאוד במובנים רבים.

אף אחד לא דאג לו שם, הוא לא זכה ל"צעדות" למענו, את קריאות ה"הצילו" שלו אף אחד לא שמע והשמיע.

ברחבי ארץ כנען גם לא היו סטיקרים "יוסף עדיין חי".

הוא שם בָ דָ ד.

האם אין זה מצופה ממנו, לעשות מעשה נבון ואחראי, לפנות אל שר המשקים, ולבקש ממנו שיפעל קצת בעבורו?

מה גם שבפסוקים משמע לכאורה שיוסף נידון למאסר לא קצוב, כך שאלמלא תבוא כאן איזושהי התערבות מה"חלונות הגבוהים" הוא עוד עלול להישאר שם עוד שנים רבות.

ומי יודע, אולי הוא ינמק שם עד יומו האחרון.

במצרים של אותם הימים, לא היה "אמיל זולא" שיֵצֵא להילחם למען מי שנכלא בעקבות עלילת שווא.

כך שבדרך הטבע אין לו כל סיכוי להשתחרר.

והוא אכן עשה כך, כך מתארת התורה בסוף פרשת השבוע הקודמת (מ,יד ואילך):

כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן-הַבַּיִת הַזֶּה.

הוא אף מוסיף מספר מלים על מר גורלו, ומנסה לשכנע אותו בזכותו ובנקיון כפיו:

כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר.

שר המשקים לא עמד בזה, וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִשְכָּחֵהוּ.

לכאורה יוסף נהג כראוי, כמצופה. אלא שחז"ל ראו את הדברים קצת אחרת.

בעצם, לא קצת אחרת אלא הרבה.

מילה = שנה

חז"ל מגלים לנו (הובאו דבריהם ברש"י סוף פרשת וישב), שעל כל מילה של "הזכרה" שביקש יוסף משר המשקים הוא נענש.

נוספו לו עוד שנתיים בכלא בגלל בקשת הזכירה הכפולה הזו [- "זכרתני", ו- "הזכרתני", ראה לעיל].

חז"ל ראו בבקשתו של יוסף פגם במידת הביטחון, מה שגרם לעיכוב גאולתו מן הכלא.

בעקבות שתי המלים הללו, רק כעבור שנתיים ימים הוא שוחרר מהכלא. כך אנו קוראים בתחילת הפרשה:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. אותם חלומות שהובילו לשחרורו של יוסף והתמנותו למשנה למלך.

ואתה עומד ושואל, איך ייתכן? איך אפשר להעניש את יוסף על כך? האם היה לו סיכוי אחר? האם הוא לא היה במצב שאילץ אותו לבקש את הבקשה הזו?!

למה להעניש אותו בגלל זה?

[מפרשים רבים דנו מדוע לא היה בבקשתו של יוסף מחובת ההשתדלות, ובמסגרת דברינו לא נעסוק בזה].

כמובן, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (ראה ב"ק נ ע"א), אולם - כמדומה - שיש בדברים מסר עמוק וחד לכולנו.

אין מצב "אבוד"

פעמים רבות אנו נתקלים בחיים במצבים שנראים לנו "אבודים".

זה יכול להיות בכל התחומים והשטחים.

אם בשידוכים, אם בפרנסה, בחינוך ילדים, בבריאות, בְּמַה לא?!

באה התורה ומגלה – אין מצב "אבוד"!!!

גם אם אתה נמצא ב"בור" חלילה, ונראה לך שאין כל סיכוי, תדע לך, הכל מחושב!

אתה לעולם לא אבוד, תמיד יש מי שמחזיק אותך, יש מי שדואג לך.

ויש גם גבול לסבל שלך.

ברגע שהסבל יסיים את תפקידו, הוא ילך כלעומת שבא, לא רגע קודם ולא רגע אחרי. [מלבד כוחה של אמונה ותפילה שיכולה לקרוע גזר דין של אדם].

הכל מכוון, מושגח ומפוקח מלמעלה. וגם אם נדמה לך שאין סיכוי, זה רק נדמה לך.

הנה, הבט ביוסף, האם היה לו סיכוי? האם מישהו חשב עליו?

ולמרות זאת מגלים לנו חז"ל שלולי הבקשה שלו משר המשקים הוא היה משתחרר שנתיים קודם, הבקשה הזו רק הוסיפה לו צער ומצוקה, היא לא הועילה לו.

ראו בפירושו של האור החייים הק' בפרשתינו שמדייק מלשון הפסוק "ופרעה חולם", (לשון הוה, לא נאמר "ויחלום פרעה") שפרעה היה חולם את חלומו במשך שנתיים ברציפות, לילה לילה, אלא שהוא היה שוכח אותו עם בוקר, ורק כעבור שנתיים הוא זכר את חלומו גם בבוקר.

והגר"ש פינקוס זצ"ל (ראה בספרו תפארת שמשון עה"ת) מבאר את פשרם של הדברים, והוא, שמכיון שיוסף אמור היה להשתחרר מכלאו כבר שנתיים קודם, ע"כ גם פרעה החל לחלום את חלומו אז, ולו לא היה מבקש יוסף משר המשקים את עזרתו, אזי כל השתלשלות האירועים הייתה מוקדמת בשנתיים, אלא שמכיון שיוסף ביקש משר המשקים את עזרתו - מה שהוביל לתוספת השנתיים וכנ"ל - היה פרעה שוכח את חלומו מדי בוקר, עד לאחר שנתיים ימים.

כך גם אנו, נקבל את דין שמים באהבה, נעשה את מה שמוטל עלינו מחובת ההשתדלות, אך תמיד נזכור כהנחת יסוד בסיסית בכל הקורות איתנו בחיינו:

אנו לעולם לא עזובים, תמיד תמיד יש אחד שמשגיח עלינו ושומר על כל צעד ושעל שלנו, וברגע שנגזר על אותם הייסורים לעזוב אותנו, הם יעזבו אותנו – מיד!

אבל, לפני הרגע הזה - אל "תשתגע", אל תעשה "שטויות", אתה יכול רק להרוס!

יש גבול לסבלך - לכל תכלה ראיתי קץ! אל תרחיק אותו!

האדם המאמין לא תולה את ביטחונו ב"שרים" למיניהם, הוא משליך את יהבו על האחד והיחיד (תהלים נה, כג):

הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא-יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק.

הוא יודע באמת ובתמים שהכל תלוי בו, וברגע שהקב"ה יחליט לשים קץ ליסוריו – יבוא הקץ.

הוא יודע היכן הכתובת האמיתית. לאן צריכים להפנות את מירב המאמצים.

"גבול לסבל" – סיפור מדהים

בענין זה קראתי סיפור מדהים מפרי עטו של ר' עודד מזרחי:

בימי מלחמת העולם השנייה התגוררה משפחת אלטוב באוקראינה בעיירה הסמוכה לאודסה. האב אברהם גויס כמו יתר הגברים לצבא האדום, למלחמה כנגד הצבא הנאצי.

הקשר עמו אבד ולא היה ידוע היכן הוא נמצא. האם דינה נותרה לבדה עם שני ילדיה, אלכס וסופיה.

המצב החמיר מיום ליום. הנאצים התקרבו לעיירתם בצעדי ענק. החלו הפצצות של הצבא הגרמני. יהודים שהצליחו לברוח מפולין סיפרו להם על כל הזוועות שעוללו הנאצים ליהודים. הסכנה היתה כפולה, גם מצד הנאצים וגם מצד האוקראינים, שציפו לשעת כושר לרצוח יהודים ולקחת את רכושם.

לא נותרה בידי היהודים ברירה והם נאלצו לברוח מבתיהם ולהותיר את רכושם כדי למלט את נפשם.

דינה החליטה בלב כבד לעזוב עם שני ילדיה. היא לקחה מעט קמח, כמה בגדים ותכשיטי זהב, ויצאה מביתם בידיעה שלא יהיה לאן לחזור. צערה היה כפול, מפני שידעה כי אם ישוב בעלה מהצבא לא יוכל למצוא אותם. אבל פיקוח הנפש גבר על כל השיקולים האחרים.

דינה וילדיה עלו, כיתר היהודים הנמלטים, על עגלת סוסים, עד שהגיעו לרכבת הנוסעת לרוסיה. הם הצליחו לעלות על הרכבת שיצאה לדרך הארוכה צפונה. כעבור זמן מה הגיעה הרכבת לאחת התחנות. נודע להם שהיא תתעכב שם כרבע שעה. הם היו צמאים וכל המים שהיו ברשותם אזלו. דינה נתנה לבתה סופיה את קנקן המים הריק כדי שתלך ותמלא אותו בקרבת מקום. הילדה בת התשע יצאה למשימה והחלה לברר היכן ניתן למלאו.

לפתע נשמעו ממעל קולות של מטוסים חגים. עלה חשש כי צפויה התקפה של מטוסי קרב גרמניים. ללא כל התראה נסגרו דלתות הרכבת והיא החלה לנסוע. דינה צעקה "סופיה! סופיה!", אבל קול הקטר השתיק את זעקתה שעלתה לשמיים האפורים כהים.

האם האומללה חיבקה את בנה אלכס והתייפחה. לפני כמה חודשים איבדה את בעלה, לפני כמה ימים איבדה את ביתם וכל רכושם, וכעת איבדה את בתה האהובה. היא לא היתה מסוגלת אפילו לחשוב מה עלול לקרות לילדה חסרת הישע בעולם שהפך לכה אכזרי.

האם נשאה את עיניה לשמיים ואמרה:

"ריבונו של עולם, הפעם אתה חייב לעזור לנו. גם לסבל יש גבול..."

סופיה הצליחה למצוא מים והחלה לחזור אל הרכבת. לחרדתה ראתה שהרכבת החלה לנסוע. היא החלה לרוץ בכל כוחה, אבל הבינה מיד שאין טעם בריצתה. מה תעשה כעת? להיכן תפנה? איך תשיג את אמה ואחיה שנעלמו מן האופק?

היא הבחינה בקבוצה של חיילי הצבא האדום החונים בתחנת הרכבת. זו היתה קבוצה של פצועי מלחמה שלא היו מסוגלים לחזור לחזית המזרחית, והמתינו לרכבת שתיקח אותם לבית חולים צבאי גדול. אחד החיילים הבחין בה ושאל:

"מה את עושה פה, ילדה?"

סופיה פחדה מאוד ולא הצליחה לענות.

"אל תפחדי", הרגיע אותה החייל, "אנחנו נשמור עלייך".

היא סיפרה בקול רועד לחייל כי היא יהודיה וכי נמלטה עם אמה ואחיה מעיירתם לכיוון רוסיה. היא הלכה למלא מים ולפתע הרכבת ברחה לה, והיא לא יודעת מה לעשות כעת.

"אה, את יהודיה! יש לנו חייל פצוע, נדמה לי שהוא יהודי. אולי תדברי איתו".

החייל הביא את הילדה לחייל שהיה שרוע על אלונקה ובהה בשמיים.

סופיה הביטה בתדהמה בחייל הפצוע. אחרי רגע ארוך פרצה בצווחה: "אבאאאאא!"

כל המבטים הופנו לעברה. החייל שהיה פצוע קשה, הסב את צווארו ונדהם לראות את בתו. לפתע קיבל כוחות אדירים וקם מאלונקתו. הוא חיבק את בתו שהחזיקה עדיין בקנקן הפח הכסוף. לא פילל לכזה אושר באמצע התופת. לאחר רגעים ארוכים של בכי וצחוק ששמשו בערבוביה ולאחר שנרגעו מעט, ביקש האב מבתו לספר לו איך הגיעה לכאן לבדה. היא סיפרה לו כל מה שאירע עמם עד לבריחתה של הרכבת.

סופיה נותרה עם אביה ודאגה להיות צמודה אליו מבלי להיפרד ממנו אף לרגע. היא נסעה עמו ברכבת לבית החולים הצבאי וסעדה אותו כל העת. בזכותה החלים במהירות. פציעתו לא אפשרה לו לחזור לחזית, לשמחתו כמובן.

האב החל לברר מה עלה בגורל אשתו ובנו. כעבור כמה חודשים עלה בידו חוט של מידע. הסתבר שהם הצליחו להגיע ליעדם ברוסיה. אז נוצר הקשר המיוחל. כאשר האם שמעה שבעלה ובתה בחיים ונמצאים ביחד התעלפה מרוב שמחה. הסתבר להם שלא ניתן לחזור לביתם הקודם מפני שהאוקראינים רצחו באכזריות את כל היהודים שנותרו בעיירתם ובזזו את כל רכושם. כעבור זמן מה נפגשו בני המשפחה באוזבקיסטן והתאחדו מחדש, ובתום המלחמה זכו לעלות לארץ ישראל, ולהשתתף בבניינה של ארץ הקודש.

יש לנו "אבא" למעלה

הוא אשר דיברנו, לעולם אסור לאבד תקווה.

גם כשהמצב נראה אבוד וחסר סיכוי, האור עוד יאיר.

לעתים, אף נזכה לראות עין בעין, כיצד דווקא המצב המורכב בו היינו, הוא זה שיצר את הפתח הגדול לתקותינו, כמו אותה ילדה שבסיפור שבזכות "היעלמותה" ניצלו חייו של אביה.

וכמו יוסף הצדיק, שדווקא מהבור ההוא יצא לאור גדול, ל- "על פיך ישק כל עמי".

*******************************

מוקדש לאחינו בשרינו יהונתן בן מלכה (פולארד) שבתקופה זו מלאו 26 שנים למאסרו בכלא האמריקני.

נישא כולנו תפלה שבקרוב ממש הוא יצא מאפילה לאור גדול, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא.

שבת שלום!