מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם (ויקרא יא' י')
הגמרא בחולין סו: דורשת את הפסוק "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" ומקשה הגמרא מדוע התורה כפלה את לשונה וכתבה בתחילת הפסוק "את זה תאכלו" ובסוף הפסוק הוסיפה התורה "אותם תאכלו" לכאורה די בלשון היתר אכילה אחד.
ומבארת הגמרא כי מתוך כפילות הלשון ודרשת הפסוקים(עיין שם בגמ' את דרשות הפסוקים) יש היתר לשתות מים שיש בהם שרצים אשר נבראו ונוצרו מן המים ולכן מותר לו לאדם לשתות מתוך בורות ומעיינות למרות שיש לחשוש שמא יש בהם מיני שרצים הגדלים במים.
הראשונים נחלקו האם היתר שתיית המים מתוך הבאר או המעיין הוא דווקא כאשר האדם שוחה כלפי מקור המים ושותה ישירות מתוך המעיין או שהיתר השתייה הוא גם על ידי שאיבת המים בכוס או בכלי.
יסוד הספק נובע מהדין הנלמד מהפסוק "וכל השרץ השורץ על הארץ וכו" דדווקא שרץ ששרץ על הארץ הוא נאסר באכילה אבל שרץ שמעולם לא שרץ על הארץ הרי הוא מותר באכילה ואינו בכלל האיסור של השרץ השורץ.
ועל פי זה כתב הרא"ש שיש אומרים כי ההיתר לשתות מים מהמעיינות והבורות הוא רק אם שותה ישירות מתוך הבור או המעיין וסברתם היא שאם ישאב מים מתוך המעיין יש לחושש שמא שרץ המים ייצא מן המים עצמם ויזחל על דופני הכלי וכדו' וכהוכחה לשיטתם הביאו הראשונים את לשון הגמרא בחולין סו: ששוחה ושותה מן הברות ואם כן משמע שההיתר הוא דווקא על ידי שחיה.
אך יש מן הראשונים שסוברים כי אין להוכיח מתוך לשון הגמרא שיש איסור בשאיבת המים אלא הגמרא נקטה בלשון המתארת את הרגילות אך בוודאי שמותר לשאוב מתוך המעיין מים ולשתותם בכוס ובכלי.
שרצים הנמצאים בתוך פירות
הגמרא בחולין סז: אומרת כי קישוא שהתליע והוא תלוש מן הקרקע אזי התולעת שנמצאת בתוכו מותרת באכילה והסיבה היא כי התורה אוסרת באכילה רק שרץ אשר שרץ על הארץ ומאחר שהתולעת הנמצאת בקישוא מעולם לא יצאה מתוכו אז אין היא מוגדרת כשרצה על הארץ ולכן היא מותרת באכילה.
אבל תולעת הנמצאת בקישוא המחובר לקרקע הרי היא אסורה באכילה מפני שחיבור הקישוא לקרקע מחשיב את התולעת כרוחשת על גבי הארץ ולכן היא אסורה באכילה כך פירשו רש"י ועוד ראשונים את הסוגיא.
הרבינו חננאל חולק על פירוש רש"י ומבאר שתולעת הנמצאת בתוך קישוא המחובר לקרקע נאסרת מפני שיש חשש שמא התולעת רחשה על הארץ ואז נכנסה אל הקישוא. וממילא יוצא כי אם ברור לנו שהתולעת נוצרה בתוך הקישוא ומעולם לא רחשה על פני הקרקע אזי לרבינו חננאל מדין שרץ השורץ על הארץ אין התולעת נאסרת באכילה.
תוספות בסוגיא בחולין סז: מפרשים את הסוגיא כשיטת רש"י וכתבו שלכן אותם היבחושים שנמצאים בפולים הרי הם מותרים באכילה מפני שהם לא הלכו על גבי הפרי מפני שהיבחושים נמצאים מתחת לקליפת הפולים וכשיטת התוספות פסק גם הרא"ש.
אבל הרשב"א ועוד ראשונים סוברים שגם אם התולעת לא רחשה בתוך הפרי הרי היא אסורה.
וכמקור לשיטתם מביאים הראשונים את דברי שמואל בחולין סז: הסובר כי שרץ הנמצא בתוך קישוא שמחובר לקרקע הרי השרץ אסור באכילה והסיבה היא כי חיבור הפרי לקרקע גורם שגם השרץ שבתוך הפרי נחשב כנמצא על גבי קרקע
ומתוך דינו של שמואל משמע כי גם שרץ אשר רק היה על פני הקרקע ולא רחש הרי הוא אסור באכילה ולכן גם בפרי המחובר יש לאסור את התולעים שבתוכו אף אם הם לא רחשו בתוך הפרי.
השו"ע ביו"ד סימן פד' פסק את שיטת התוספות כי תולעים שנמצאו בתוך הפרי אך לא רחשו בתוכו הרי הם מותרים באכילה והרמ"א לא השיג דבר על פסק השו"ע וממילא משמע כי גם הרמ"א פוסק כשיטת השו"ע.
והקשה הט"ז בסע"ק י' שלכאורה הרמ"א סותר את עצמו מפני שבהמשך ההלכה כתב הרמ"א שתולעים המופיעים כעין נקודות שחורות בפרי הרי הם אסורים באכילה.
ולכאורה אם הרמ"א מסכים לשיטת התוספות ולפסק השו"ע שללא רחש השרץ בפרי אין השרץ נאסר באכילה אזי מדוע פסק הרמ"א לאסור את התולעים שנראים כנקודות שחורות בפרי והט"ז נשאר בצ"ע על דברי הרמ"א.
וכתב הש"ך בסע"ק כ' שיש לתרץ כי מעיקר הדין הרמ"א סובר כשיטת התוספות וכפסק השו"ע שתולעים ללא רחישה הרי הם מותרים ולכן הרמ"א לא השיג על פסק השו"ע.
אבל למרות שמעיקר הדין אין לאסור ללא רחש סובר הרמ"א שראוי להחמיר גם כאשר לא רחשו בתוך הפרי ולכן בהמשך ההלכה כותב הרמ"א שבנקודות שחורות יש לאסור.
וכתב עוד הש"ך שלדבריו בשיטת הרמ"א יש לומר כי למרות החומרא לאסור אכילה אף בתולעים שלא רחשו בכל זאת אם כבר עשה מעשה ובישל את הפרי אין לאסור את התבשיל באכילה ובזה קאי אליבא דעיקר הדין שיש לאסור רק בשרץ שרחש והילך בתוך הפרי.
איסור אכילת שרצים מדין בל תשקצו
עוד יש לדון על פי שיטות הראשונים שסוברים כי שרץ שלא רחש בפרי אין הוא נאסר באכילה האם בכל זאת יש לאסור אותו מדין בל תשקצו.
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז' הלכ' כט' פוסק כי חכמים אסרו מאכלים ומשקים שנפש רוב בני האדם קצה בהם. ובספר המצוות כתב הרמב"ם שהאוכל דברים המשוקצים הרי הוא לוקה מכת מרדות מדבריהם אך הסמ"ק והריטב"א במכות טז: ועוד ראשונים חולקים וסוברים כי איסור אכילת דברים משוקצים הוא איסור מדאורייתא.
ועל פי זה לכאורה יש לדון האם למרות שהשרץ שבפרי מותר באכילה מצד דיני שרצים עדיין ייתכן כי יש לאוסרו באכילה מצד האיסור של בל תשקצו שיש בו.
וחקרו האחרונים האם איסור בל תשקצו הוא איסור ככל איסורי האכילה וממילא חלות האיסור הוא על הדבר המאוס בעצמו שנחשב הוא כאיסור אכילה או שאיסור בל תשקצו הוא איסור על הגברא וממילא האיסור חל על האדם עצמו אך הדבר המאוס אינו מקבל שם של איסור אכילה.
וכתב הדברי שלום בסימן לא' כי מתוך החקירה עולה נפקא מינא להלכה.
כי אם נלמד שאיסור בל תשקצו נחשב ככל איסורי האכילה אזי אם אדם בישל דבר משוקץ בקדירה יש להכשיר ולהגעיל את קדירת הבישול כפי שמצינו הכשרת כלים מבליעת איסור נבילה וכדו'
אך אם נלמד שאיסור בל תשקצו חל הוא על האדם אזי אין הדבר המשוקץ נחשב איסור אכילה וממילא אין הוא אוסר את קדירת המאכל ואין כל צורך להכשיר את הכלים שבלעו מן הדבר המשוקץ.
ובשו"ת משנה הלכות הביא מעשה שמי שופכין המאוסים נכנסו לתוך קערת בשר בת יומה ושהו שם כשש שעות והתעוררה שאלה האם צריך להגעיל את הכלי כפי שפסק האורחות חיים שיש להגעיל או ללבן בליעת דבר המאוס הובאו דבריו בבית יוסף יו"ד סי' קכא'.
או שניתן להתיר את הכלים בשטיפה ומירוק גם ללא ליבון והגעלה כפי שפסק הבית יוסף שחולק על דברי האורחות חיים.
ובדברי שלום רצה לבאר כי מחלוקת האורחות חיים והבית יוסף האם צריך ללבן ולהגעיל כלים אשר בלעו דבר המאוס תלויה בחקירה האם איסור בל תשקצו הוא איסור חפצא או איסור גברא.
האורחות חיים ייתכן שהוא סובר כי בל תשקצו הוא איסור חפצא וממילא דבר המאוס נחשב כמאכלות אסורות ואשר על כן יש ללבן ולהגעיל כלים אשר בלעו דבר מאוס.
אבל הבית יוסף ייתכן שהוא סובר כי בל תשקצו הוא איסור המורה לאדם שלא לשקץ את נפשו בדברים המאוסים אך אין על הדבר המאוס שם של איסור אכילה וממילא אין צורך בליבון והגעלת הכלים אלא די בשטיפה ומירוק של הכלים.