צרות בבניין: אשפה בפינות וחיה מאיימת

אין וועד בית. אין שטיפה. אין תשלום. אין אפשרות לזהות את הצבע המקורי של המדרגות. אין שכנים שניתן להפקיד אצלם מפתחות (ללא חשש שכפול ופלישה לא מתואמת במועד הקרוב). אין אפשרות להשאיר חפצים יקרי ערך ליותר מכמה שעות מבלי שייעלמו. אין לצאת מבלי להשאיר רדיו בווליום מאבטח שיהדהד גם מעבר לדלת...

מה יש? פינת חי. מיקומה המדויק היה בקומה השניה, בואכה ביתנו ומבצרנו. ולא מרצוננו.

כן, אני יודעת שהחופשה כבר הסתיימה, אבל עדיין ניתן לבוא עם הילדים ולרכוש שם כרטיסים ב0 אחוזי הנחה (האטרקציה חינמית לחלוטין, מבצעי פוסט חופשה). אין גדרות, הגבלות וחוקים כלשהם. ואפילו מותר להאכיל את החיות..

שכנינו לא שמעו על החוק הזה, שאוסר על גידול והאכלת בע"ח ברשות הרבים. וכך, נפתח לו בית תמחוי לא רשמי אצלנו בכניסה. כזה שגרר לא מעט פגיעות חרדה לא צפויות, מהצד האנושי-נשי בעיקר, אם כי לא רק..

אולם השיא, היה תחנות האשפה, או, לירוקים שביננו, תחנות "פסולת אורגנית".

המדובר בטריטוריות לא מסומנות רשמית, עליהן החליטה השכנה ממול. האשפה לא מרוקנת מהבית ישר לפח הקרוב, אלא נחה לה בכמה תחנות אקראיות בדרך. על פי רוב מול דלתנו. הקולקציה התחלפה מידי יום. שלל לא יחסר. חבילות מגזינים, בגדים, קלטות וידיאו, מסכים, סריגים שכבר לא ישמשו אותה בחורף הבא עלינו לטובה, חבילות דוגלי ריקות, ושאר ירקות. באמת שלא התעמקנו. כמובן שהדבר היווה אבן שואבת והגדיל את היקף התיירות הלא אנושית באזור.

יתכן בהחלט שלתפוקה אדירה כזו של אשפה אין די מקום בבית, אבל בפח השכונתי דווקא יש. וגם אם נראה שלא, זו לא סיבה מספקת בכדי לחסום לנו נתיב מרכזי בחדר המדרגות.

שמורה מרוכזת לשכנים נחמדים

הגדילה לעשות בתה הקונדסית (זהותה התוודעה לנו רק לאחר מעקב סמוי), שהקפידה להצמיד בחשאי את חומות הזבל לדלתנו באדיקות חסרת תקדים. כך, בכל פעם שפתחנו את הדלת, נתקלנו בחומת שקיות בצורה ומפוארת, ומשאבדה לה המשענת הנוחה "נטתה" לצד אחד. ותסמכו על מרפי שדאג לכך שתיפול לצד ה"נכון".

חשבנו לנקוט בטקטיקות שונות ומשונות. החל מהוצאת העצבים רבתי על זוג העלמות, תלונה במשטרה, וכלה בריקון רכס האשפה שלהן, ושליחת מכתב מעו"ד הגובה אלף שקלים חדשים על השרות, פלוס אזהרה שבפעם הבאה הוא יעלה יותר.

---הנסיבות אלצו אותנו להבליג. העברנו. כלאנו בתוכנו את הררי החמלה, ובעיקר תהיות פילוסופיות כמו: "מה יוצא להן מזה?". חלמנו על דירה אחרת, וכאשר עלינו במעלה המדרגות לבתי ההורים, שהריחו חומר ניקוי סטנדרטי לקראת שבת, הרגשנו ממש כמו רמת אביב.

אולם, כך מסתבר, אף בניין אינו מושלם. בכל אחד כמעט יש נציגי זכויות אדם שמערערים את שלוות השכנים. אם ששולחת את בתה לרוקן את ארגז החול מהגן ישר במדרגות. שכן שהופך את המעקה למאפרה אישית. ילדים מחונכים שמטאטאים יפה את כל האבק אל רשות הרבים שנשטפה לפני שעה, ועוד ועוד.

ואני שואלת, למה לא לקבץ את כל השכנים המקסימים הללו לבניין אחד? לשמורה מרוכזת? שכונה שבה שקיות אשפה יפארו את הפתחים, בניין שבו חתולות שחורות יזנקו עליהם זינוקים אולימפיים מדויקים כאשר אך יפתחו את דלת ביתם (וכנראה שלא יגררו צרחות בהלה כמו של פחדנית מדופלמת כמוני). כאשר יגמר החומר לקריאה – יהיה ניתן לפשפש ולהשיג קצת חומר פיקנטי מהטינופת של השכנים, ושלא תהיה סיבה לדאגה מהכלאה של בגדים ואקונומיקה, כי הללו הותירו שקית עם ערמת בדים מרופטים כהלכה על מעקה המדגרות..

אם כבר "איכות" – למה שלא תהיה מרוכזת?!