התולעים שנשלחו משמים לתוך הלחם החם שיצא מהתנור

פרק אחרון: פרסמנו שתי כתבות העוסקות ברמת החשש מהימצאות חרקי ה"מילבין" בדברי מאפה, והגישות השונות של גדולי ישראל מרן החתם סופר, וידידו הגאון רבי דוד דייטש מחבר "אהל דוד" אב"ד פראונקירכן, שהחמיר ביותר בחיפוש החרקים, עד כדי "ניעור בחוזקה רבה" את דברי האוכל שהגישו לפיו.

דברי החת"ס הם ממש דפח"ח, ופניתי למעונו של הגאון רבי יצחק ישעיה וויס גאב"ד נוה אחיעזר (שאת חידושיו בסוגית "מהו הנס הגדול של חנוכה: פך השמן או הניצחון על מלכות יון?" זכינו לצטט בבמה זו) צאצא של הגאון מהר"ם א"ש בעל שו"ת אמרי אש, שהיה חתנו של רבי דוד דייטש נשוא סיפורינו.

בנו של הגאב"ד רבי אברהם צבי ווייס הסב את תשומת ליבי, שהמעשה כפי שמקובל אצל צאצאיו, הוא "קצת אחרת", וכיון שהוא הודפס עוד לפני השואה (מוקדם בהרבה מכתבי רבינו יואל מסאטמר, ובהרבה מאד מכתבי הגרצ"מ), הוא אמין יותר, ומה גם שהמסר אחר לגמרי (!) ולהלן נחשוף אותו לציבור הגולשים הצמא לדבר השם.

המעשה סופר על ידי נכדי בעל המעשה, ולפיו אכן נמצא על שולחנו של החתם סופר חרקים מסוג "מילבין" לאחר שהגרד"ד "ניערם בחוזקה", אולם הם לא נשרו מידו של הגרד"ד כפי גירסת הרבי מסאטמר והגרצ"מ.

לפי גירסת הנכדים, החתם סופר "נתבהל ולבו היה נוקפו מי יודע אם נכשל באכילת מילבין ח"ו" (כפי שכתב הרבי מסאטמר), אלא שהוא התבטא שברור לו שהחרקים לא הגיעו מהלחם, שכן הלחם הגיע חם מהתנור ולא יתכנו בו תולעים כלל וכלל.

ומהיכן הגיעו התולעים? הסביר החתם סופר שהתולעים נשלחו משמים, כדי שהגרד"ד יעמוד על מנהגו ולא יאלץ לוותר על הקפדתו לנער בחוזקה מאפה שלא היה נוכח בשעת ניפויו.

מגרסה זו מצינו שאין הוכח שחומרתו של הגרד"ד "לנער בחוזקה" נכונה, כיון שהחרקים נשלחו משמים. כאמור בגרסאות של הרבי מסאטמר והגרצ"מ הובא שהחרקים הגיעו מידיו של הגרד"ד, והמסר היה שהחת"ס לא טעה ח"ו ונכשל באכילת "מילבינים".

גרסה זו "המטהרת" את "שרוולו" של הגרד"ד שכביכול החרקים היו בידיו (ולכן החמיר כ"כ), הובאה בהקדמה לספר 'אהל דוד' על התורה שנדפס בשנים האחרונות, ומקורה מופיע ב'תולדות אנשי שם' שי"ל רחי"ל ברוין לפני השואה.

וכך הובא שם:

"כל ימיו אכל [הגר"ד דייטש] חולין בטהרה, ובזהירות יתירה, לא אכל שום מאפה אם לא נופה הקמח בפניו, מחשש 'מילבען' [חרקים]. ולצורך מאכלו היו טוחנים עבורו בכל יום ויום בריחיים של יד מעט קמח לצורך היום או לכל היותר לב' או ג' ימים, ורק מאותו קמח אפו את לחמו בטהרה. וזה היה מאכלו לאותם ימים. וגם בפסח שהחמיר על עצמו לאכול רק את הכזיתים בשני הלילות הראשונות, לא אכל רק מקמח שנטחן לפניו ב' או ג' ימים שלפני הפסח.

כמה מצדיקי ישראל החמירו כהגרד"ד

"בחומרא זו נהגו כידוע כמה מגדולי הרבנים בהונגריה וביניהם הגה"ק מליסקא שאף הנהיג כן אצל כל הסרים למשמעתו. אך במקום אחר מובא שרבינו [הגרד"ד] נהג גם לאכול כזיתי מצה בהסבו לסעודות השבת והיום טוב בחג הפסח".

ומכאן נכתב הגרסה השלישית "המטהרת" של ידו של הגרד"ד

"ופעם כשביקר אצל החת"ס, הוגש לפניו לחם בעודו חם, והחת"ס הדגיש בפניו ששני בחורים מופלגים ניפו עבורו את הקמח והשגיחו על כל מהלך האפיה, והלחם עדיין חם כך שניתן לאוכלו ללא פקפוק. מפני כבוד החת"ס נענה לו רבינו וויתר על מנהגו, ונטל לידיו אחד מן הלחמים כדי לבודקה לפני סעודתו, והקיש עמה על השולחן [כנהוג בבדיקת לחם ישן], והנה נשרו ממנה שלשה 'מילבען' חיים. כמובן שהמאפה סולק מן השולחן. נענה החת"ס: "ברי לי שהלחמים היו נקיים, אולם מן השמים נשלחו מילבען כדי שלא ייאלץ רבי דוד לשנות מגדרו מפני כבודי".

[1] מעניין שאביו של מרן החזון איש נהג כמנהג הגרד"ד ולא כהחת"ס, וב'מעשה איש' ח"ה עמוד מג, הביא כהאי לישנא: "אביו, הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ ניער כל פרוסה וכל מה שהכניס לפיו – ממילבין [תולעים קטנות] ע"י דפיקה.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com