"אני לא חושב שאני עושה קידוש השם. אני מזדהה לחלוטין עם הזהות של 'אברך'. אני מתחרה בתחרויות ספורט עולמיות, למרות שהפסקתי ללכת למכון כושר כשהוא נהיה מעורב. כשאני לא לומד טוב בסדר א' אני לא מצליח להרים את המשקולת"...
אלו שמכירים את אלחנן ברודי מהכולל, לא יזהו את הספורטאי עם מסת השרירים המכובדת. הם מכירים אותו כאברך רציני עם תפיסת עולם עמוקה וייחודית, כזה שאומנם יוצא בהפסקות הצהריים לחדר הכושר אך מגיע ל'סדר ב'' לפני כולם.
הפער שכל אחד רואה בין התמונה האברכית עם החולצה הלבנה, לתמונת הספורטאי עם השרירים בבגדי הספורט, מעלה לא מעט סימני שאלה. האם ניתן להיות אברך וספורטאי?
בשבוע שעבר זכה ברודי במקום הראשון בארץ בתחרות פאוורליפטינג - הרמת משקולות בקטגורית משקל עד 90 ק"ג. הוא קבע שני שיאי ישראל של כל הזמנים עם 312.5 ק"ג בתרגיל הדדליפט, 230 ק"ג בתרגיל הסקוואט, ו-170 ק"ג בתרגיל הבנץ' פרס.
כמו כן הוא הרים את המשקל הרב ביותר שהורם בישראל בקטגוריה דומה, וזאת לא הזכייה הגדולה ביותר שלו. בעבר הוא כבר זכה במקום הראשון בתחרות GPA-D העולמית, וכעת הוא שב וכובש את אליפות ישראל.
בשיחה מרתקת ל'כיכר השבת' הוא מספר על השילוב הייחודי שלו בין לימוד התורה ב'כולל', לבין תחביב הרמת המשקולות.
מה מביא אברך להתחרות בתחרויות עולמיות של הרמת משקולות?
"גדלתי בבית להורים בעלי תשובה ועברתי הרבה דברים בחיים שלי. כבחור ישיבה חליתי בקרוהן, אחים שלי בכלל היו בצבא ואני הייתי מין פליט כזה, אבל נמשכתי לציבור החרדי מתוך מקום של בחירה. אני מאמין מאד בציבור הזה, והציבור החרדי הוא הציבור שלי".
האם אתה מזדהה לחלוטין עם הזהות של 'אברך', או שאתה מרגיש - אברך 'עם כוכבית'?
"אני לגמרי אברך. אומר לך משהו שישמע מוזר להרבה אנשים. כל חיי חלמתי להיות אברך - לא חלמתי להיות ר"מ או ראש ישיבה, חלמתי להיות אברך, וב"ה היום אני חי את החלום הזה. כל היום שלי מסתובב סביב תורה, אני מתאמן בבין הסדרים, ובגלל שאני מאמן אחרים רק באונליין, זה לוקח לי הרבה פחות זמן".
ועדיין אתה אברך שזכה במקום הראשון בהרמת משקולות...
"התחביב שלי להתאמן אינו שונה מתחביבים אחרים. יש אנשים שאוהבים לאכול סופגניות, יש אנשים שמאד אוהבים שעונים או רכבים, ואני אוהב להתאמן".
וזה לא מגדיר את מי שאתה?
"אברך ששוקל 150 קילו, זה מגדיר אותו? נכון שהוא שמן, אבל לא תשאל אותו אם הוא יותר אברך או יותר שמן, ומהי הגדרת הזהות שלו. אני אברך רגיל עם תחביב ייחודי. אני אפילו לא מתאמן בחדר כושר. בעבר התאמנתי בחדר כושר מוצלח שהיה בבית שמש, אבל מתישהו החליטו לבטל את שעות האימון הנפרדות בין גברים ונשים ואני נאלץ להתאמן בבית. כמו שאנשים עושים הליכה בלילה וזה לא מגדיר אותם או לא מטיל ספק על הזהות האברכית שלהם, כך גם הזהות האברכית שלי אינה מוטלת בספק. אפילו בחודשיים שלפני התחרות התאמנתי יומיים בשבוע בלבד"...
אז איך הגעת להישג הזה?
"כי אני פועל בצורה חכמה. אני יודע כיצד להפעיל את השרירים בצורה מדויקת. בשביל להגיע למקום שהגעתי אי אפשר להתאמן יותר מזה כי ברמת אימונים קשה כל כך צריך לתת לגוף לנוח הרבה".
בתור אברך אתה אברך איכותי - אבל 'רגיל'. לעומת זאת בתור מתאמן אתה בולט מאד וזכית במקום הראשון גם בתחרויות עולמיות. זה מעניין שאתה מזדהה עם התואר 'אברך', יותר מאשר 'אלוף הארץ'...
"כבר כשחליתי בקרוהן והתאשפזתי בבית החולים שאל אותי הפרופסור ערן ישראלי - 'למה אתה מתגעגע יותר, לישיבה או לאימונים?', עניתי לו שלישיבה, והוא הופתע מאד. תחשוב על תלמיד שמתגעגע לחזור לבית הספר יותר מאשר לתחביבים שלו... אבל זאת הייתה האמת.
"כמובן שיש אברכים עם פאות עבות וזקן מגודל ויש את האברכים היותר מודרניים, ואני על הספקטרום של האברכים היותר מודרניים, אבל עדיין אני אברך לכל דבר. יש לא מעט אברכים שהולכים שחור לבן אבל עם מכנסי כותנה וכו', ואף אחד לא מטיל ספק ב'אברכיותם'.
"כשאנשים שומעים שאתה אברך מכניסים אותך לקופסה של האברך הצו"ל, אבל זה לא סותר את העובדה שאני אברך. אולי באמת ההגדרה שלי היא 'אברך אמריקאי' למרות שלמדתי בישיבות ישראליות ואני ישראלי לכל דבר. אני לומד בכולל אמריקאי ומוצא שם את מקומי. בכולל אמריקאי זה יותר מקובל".
הגישה שלך כאברך ייחודית מאד. אפילו הפוזה שבה רואים אותך בתחרות, והתמונה שאתה לא מתבייש לפרסם. יש אברכים שאם תצלם אותם בטיול שנתי עם מכנסיים קצרים הם היו מתחננים שאף אחד לא יראה את התמונה...
"נכון, ובגלל שאני אברך שמוכן לפרסם תמונה כזאת אנשים ישימו אותי מיד כל הרצף המודרני יותר. המעניין הוא שמעולם לא זכורה לי הרמת גבה, למרות שדווקא הייתי בטוח שזה יקרה. אומר לך משהו שיפתיע אותך: לדעתי הציבור החרדי הוא אחד הציבורים היותר מקבלים, מחבקים ותומכים. כמובן שיש את הקיצוניים, אבל רוב הציבור דווקא מקבל ומכיל מאד.
"בוא נאמר את זה ככה: יש יותר פרצופים חילוניים שכועסים כשנכנס חרדי לתוך תחרות כזאת, מאשר הרמות גבה מחברים לכולל".
חשבתי שכשאתה מגיע כחרדי לתחרויות כאלו מתלהבים מהייחודיות שלך כחרדי שמרים משקולות...
"בהחלה ממש לא התלהבו. נתקלתי בלא מעט מבטים לא נחמדים של מתמודדים אחרים שלא ידעו איך לאכול אותי. אני חושב שאם הייתי מסתכל על עצמי כספורטאי הייתי מאד נפגע: "מה זה שלא מחבקים אותי, אני הציבור שלכם?!" אבל בגלל שאני באמת לא מזדהה כציבור שלהם זה לא פוגע בי.
"באחת התחרויות נכנסתי עם שחור לבן כמו שתמיד אני מגיע, ועוד העזתי להחזיק גמרא כי הייתי צריך להשלים כמה קטעים. אחד האנשים שאל אותי בציניות אם זה כשר פה... כאילו אני מגיע על תקן של משגיח כשרות.
"אבל מרגע שראו את היכולות שלי מהר מאד הפיות נסתמות. היום כשאני מוכר יותר אני מגיע לתחרות וכולם מתלהבים כשהבגדים החרדיים כבר נהיו הסמל המקצועי המכובד שלי. היום אנשים כבר מכירים אותי והם ניגשים אלי ושואלים 'כמה אתה מתכנן להרים היום?', מקווים להיות הראשונים לדעת. ואני תמיד עונה להם במלוא הרצינות 'אני לא יודע, כמה שהקב"ה יחליט בשבילי'.
"אני נכנס לאזור החימום לתחרות, משוחח מעט עם מתחרים נוספים, אבל תופס גם זמן לעצמי בצד. זה מאוד נפוץ שמתחרים ילכו לצד כדי להתרכז לקראת התחרות, אבל אצלי מדובר בשיחה עם הקב"ה, תודה מעומק הלב שאני כאן, בריא, ועל כל הטוב שהוא עושה איתי. אני מבקש סיוע ממנו כי בלעדיו מה אני?!".
אולי בזכייה הבאה עוד ישירו לך "ימים"...
"אתה צוחק, אבל הייתה תחרות שאמרו שרוצים לתת למתמודדים לבחור את השיר שיתנגן בזמן שהם יעלו לבמה. היה לי פשוט שהשיר שאני הולך לבחור זה 'ממקומך' של קרליבך. אני חושב שזה שיר מיוחד, ואם האנשים האלו ישמעו שיר אחד איכותי בחיים שלהם, והיה זה שכרי".
כשהיית בחור ישיבה חלית בקרוהן. האם יש קשר בין המחלה לבין ההצלחה שלך?
"אין ספק. למרות שתמיד אהבתי להתאמן, ההתמודדות עם המחלה דחפה אותי לזה הרבה יותר חזק. כשחליתי בקרוהן הייתי במשך חודשיים מאושפז כשהמצב שלי רק הלך והדרדר והייתי בסכנת חיים ממשית. באותם ימים שכיבת סמיכה אחת לא יכולתי לעשות והגוף שלי ממש לא תפקד. כשאתה מגיע ממקום שבו הגוף שלך מפורק לכאלו כוחות - זה משהו שאני בכל פעם מחדש מודה עליו לקב"ה".
אני משער שיש אנשים שלוקחים את התחרות ללב הרבה יותר ממך, ומבחינתם המדליה שהם זכו תלווה אותם לכל החיים ועליה הם יספרו בגאווה לנכדים שלהם, בשעה שמבחינתך הזכייה הזאת לא מגדירה אותך... איך המתחרים שלך רואים את זה?
"זה אוכל אותם. מגיע אברך חרדי שומר שבת וצם ביום כיפור, כך שכל החגים נמחקים מבחינת אימון, ומנצח אותם. מבחינתם לא להתאמן יום אחד זאת לא אופציה שקיימת. בניתי תכנית אימונים להרבה חילונים שבה הם למדו לנוח בשבת ולא להתאמן, אבל באמת ביחס לשאלה שלך כשהם רואים שאני לוקח מקום ראשון ולא מתרגש מזה זה אוכל אותם.
"מבחינתי הטייטל הזה 'שווה לפח'. כל טייטל לא שווה הרבה אם הוא רק טייטל, אבל במיוחד במקרה הזה. הרמתי 312.5 ק"ג - זה שלי, והכח הזה נשאר אצלי, אבל הוא יהיה קיים גם אם אף אחד לא ידע עליו. זה שאני מקום ראשון ביחס לאחרים זה לא משמעותי. אני לא רואה את עצמי שווה יותר מאף אחד אחר.
"אגב אני לא החרדי היחיד שמתחרה שם - היו לא מעט חרדים בשנים האחרונות ששברו שיאים שלא יאמנו, וזה משגע לא מעט אנשים".
אתה חושב שיש קשר בין החרדיות שלהם להישג?
"אני חושב שכן, ויש לי כמה תיאוריות שמסבירות את זה. זה גם בגלל שהורגלנו לעבוד קשה ואנחנו לא מצפים מהחיים להיות קלים וברורים, ואני חושב שגם הסודיות והאיסור שבזה - לא כל חרדי ילך לתחרות כזאת, ואם החלטת שאתה כבר עושה את זה אתה כבר תעשה את זה עד הסוף.
"בנוסף, כחרדים הורגלנו להשקיע. אני זוכר שכבחור צעיר בישיבה קטנה דודה שלי האמריקאית שאלה אותי כמה שעות אני לומד ביום. סיפרתי לה שאני יוצא מהבית בשעה 7 בבוקר וחוזר ב-9.30 בלילה. היא אמרה שאם לבן שלה שלומד ב'היי סקול' היה לו כזה יום ארוך הוא היה שורף את בית הספר... אני חושב שהמאמץ שאני מסוגל להשקיע קשור ליכולת שהורגלתי בישיבה ללמוד תורה.
"תבין שהישג כזה הוא נטו מנטלי. בשביל להיות חזק אתה לא צריך גנטיקה מיוחדת או גוף מבורך. אתה צריך תכנית אימונים מעולה, אתה צריך לשמור על הקביעות, ובעיקר לא להשתחצן יותר מדיי - כשאתה מרים משקלים גדולים מדיי אתה הורס. אני במשך כל השנה לא בודק כמה אני מסוגל להרים, וכשאני בא לתחרות אני מחשב את המשקל שאני כנראה יכול להרים ומפתיע את עצמי".
האימונים השפיעו על הלימוד שלך?
"האמת שככה נכנסתי לזה. כשהייתי בישיבה הרגשתי שיש לי קשיי ריכוז. ראיתי שכשאני ישן בצהרים אני לא מצליח להתרכז, אך לעומת זאת כשאני עושה כושר הריכוז שלי דווקא עולה. אני זוכר שכשהלכתי בפעם הראשונה לחדר הכושר פגשתי שם רבנים וראשי ישיבות. הייתי מדבר עם הרבנים שם על ה'שיעור כללי' של השבוע. לעומת זאת בישיבה שבה למדתי היו מאד נגד כושר, אבל אפילו ראש הישיבה שלי הבין שהמקרה שלי שונה. הוא ראה שאני מגיע לסדר לפני כולם, והאימונים לא פוגעים בזמני הלימוד, הוא העריך אותי מאד ואפשר לי להמשיך.
"אני יכול לומר לך שגם הכושר שלי הושפע מאד מהלימוד: אם לא הייתי מספיק עצבני על המהלך המעוות של החברותא בסדר א' המשקולת לא זזה... זה נתן לי את האש והחיות".
מה היית רוצה לומר לבחור ישיבה שחדר הכושר קורץ לו?
"יש בחורים שחדר הכושר הוא הדלת שלהם לעולם שבחוץ. כשבחור ישיבה קונה סמארטפון אנשים חושבים שזה מה שיהפוך אותו לחילוני, אבל אני חושב שזה בדיוק הפוך - בחור ישיבה שמחפש את הדלת לעולם שבחוץ יקנה סמארטפון.
"כמו שיש בישיבה בחורים שצריכים פסיכולוג, כך אחרים זקוקים לחדר כושר, ואם הראש ישיבה שלך יראה שזה עוזר לך בעבודת השם סיכוי טוב שהוא יאשר את זה. למזלי קיבלתי על זה אישור, ואני חושב שממש לא כדאי להסתיר דברים מצוות הישיבה. זה שוחק את הבחור כשהוא מרגיש שהוא עושה משהו נגד הישיבה, והוא מתרגל להסתיר.
"אתה גם לא חייב דווקא להרים משקולות - בהרבה ישיבות יציעו לך להתאמן באמצעות שחיה או ריצות, ותמיד תוכל למצוא אפשרות להגיע לרמה גבוהה של כושר בצורה מותרת וכשרה".
הזכייה שלך היא 'קידוש השם'?
"אני לא רואה את עצמי כאחד שעושה קידוש השם. כשאתה עולה על אוטובוס זה קידוש השם? כמובן שכל יהודי שמתנהג בצורה שיהודי צריך להתנהג הוא עושה קידוש השם, אבל אני עושה את זה כי אני אוהב את זה ולא כי זה קידוש השם. לא נראה לי שהעובדה שחרדי זוכה במקום הראשון בהרמת משקולות יש בזה איזשהו קידוש השם".
היה לך ספק אם כחרדי אתה רוצה להשתתף בכאלו תחרויות?
"האמת שכן. היו לי לבטים מאד גדולים, וגם היו מקרים שבהם הייתי צריך ללמוד להתמודד נכון. בדרך כלל גברים ונשים מתחרים בתחרויות שונות ולכן אין לי בעיה, אבל הציבו אותי פעם במקום שבו הייתי צריך לשפוט נוער ולאחר מכן קבוצה של נשים. כשהנשים החלו לעלות יצאתי להפסקה לשירותים, וכשההפסקה התארכה מדי הם נאלצו לחפש שופט חילופי...
"אני עצמי הפסקתי ללכת לחדר כושר מאז שהוא נהיה מעורב, ואני מעריך אנשים שלא הולכים לקניון כי הוא מעורב, אבל התחרות עצמה אינה מעורבת למרות שהקהל מעורב. לפני שהלכתי לתחרות הראשונה התייעצתי עם הרב שלי, והוא אמר לי ללכת מכיוון שזה לא כמו ללכת למקום מעורב אלא יותר כמו להופיע במקום שבו הקהל מעורב כשלא אני זה שמארגן את האירוע. אני לא חושב שהקהל שם אמור להפריע לי יותר מנסיעה באוטובוס".
האם אתה מקבל באירועים האלו המון הערצה?
"בתור אחד שמתאמן בבית אני לא רגיל בכלל לקבל פרגונים על האימונים שלי. יש לי אתר בשם 'פאוורליפטינג' וכשאני מגיע לתחרות אנשים מופתעים שזה אני מהאתר. אני לא סלב או משהו".
אתה לא מנסה לבנות לעצמך איזשהו דמות של גיבור על...
"נכון, זה לא מתאים לאישיות שלי ואני גם לא יודע לעשות את זה. מתקשרים אלי כל הזמן אנשים שרוצים שאאמן אותם והם דואגים להגיע לקטגוריה מסוימת. אני תמיד מציע להם להתמקד במהות ובהנאה ולא להתרכז בסיכויי הזכייה ובתחרויות. להתמקד במהות ולא בכבוד.
"זאת האישיות שלי, אני לא אוהב להיות על הפודיום גבוה מעל כולם. אני אוהב את מה שאני עושה אבל לא במובן של אני שווה יותר ממך - זה מייצר לי תחושה לא נעימה. כשאדם מאליל את עצמו הוא האדם הכי בודד שיש, ואני לא אוהב לחוש את זה. אני מעדיף להתרגש מאותו אחד שהרים 150 ק"ג כשהוא הגיע להישג הזה במאמץ גדול, ואני מרגיש שהוא ראוי להערכה לא פחות ממני. אני רוצה שיפנו אלי כי אני טוב בתחום שלי, ולא בגלל שאני איזושהי דמות נערצת או שווה יותר ממישהו".