לא משנה אם תקראו לה מודיעין עלית או קריית ספר, כמו בבני ברק, גם בקריית ספר יש אינספור סוגים של חרדים: חסידים, ליטאים, אפילו מודרניים.
בתי כנסת הם המבנים הנפוצים ביותר. לכל בניין יש בתוכו בית כנסת. כמעט. כמו באזורים שונים בערים של האוכלוסיה החרדית, גם שם נוהגים לקחת המון פליירים ולזרוק אותם מהרכב קצת לפני שבת כדי שהרצפה תהיה מלאה בפרסומות שונות. פרסומות הקשורות למוסר כמובן – פרסומות על כך שצריך להיות מוטרדים מנושא כזה או אחר. זה כמובן לא מייצג את כל המגזר אבל זו תופעה שנפוצה פחות במקומות אחרים.
"קידוש" בשבת בקריית ספר יכול להיות חוויה שמספיקה לשבת שלמה. מבלי להיכנס לכל הנושאים ההלכתיים, "קידוש", 'בגדול', כולל שמיעת אדם שמברך על יין (ומי שרוצה שותה גם כן), ולאחר מכן הכנסה לפה של 'מיני מזונות' (קרקר, עוגה, או כמובן – קוגל! או קיגל?).
אז בקריית ספר יש "סבב קידושים". מתחילים במקום אחד, עוברים למקום אחר. משווים בין הקיגל של פלוני לקוגל של אלמוני. זה הגיש קיגל עשוי אטריות וזה הגיש גם קיגל שעשוי תפוח אדמה. זה הביא 'משקה' (במלעיל. קריאה ידועה למשקאות אלכוהוליים) וזה הביא קולה-קריסטל. אחד השקיע יותר בהרינג, ואחד השקיע יותר בממתקים לילדים.
לתחושתי, המודעות לאוכל בריאותי לא חלחלה לגברים חרדים בקריית ספר. לרוב, ככל שה"קידוש" מצומצם יותר, ה'מזונות', שמחלקים הם מעין רוגלעך, אבל לא כמו שרוגלעך אמורים להיות. הם נראים כמו חיקוי – קקאו עם מרגרינה ובצק עלים. סליחה על המגדריות, אבל נראה לי שזה משהו של גברים, ושנשים היו דואגות שהכיבוד יכיל כמות פחותה של חומרים משמרים. כלומר: שהשאריות של הרוגלעך של בר המצווה של מוישה לא יהיו גם הרוגלעך של האירוסין שלו.
ובשביל זה עושים "סבב קידושים". עוברים מבית כנסת לבית כנסת. חלילה לנו שנסתפק ברוגלעך ללא קוגל.
מה שנחמד בסוגים שונים של חרדים שמרוכזים בעיר אחת, הוא שההבדלים ביניהם לפעמים מיטשטשים. פתאום חסיד בעלז הולך לבית כנסת של חב"ד, או ספרדי הולך לבית כנסת של חסידות אלכסנדר. נדמה לי שלא תמיד זה בא ממקום של אידאולוגיה. נדמה לי שהגיוון הזה קשור יותר למרחק הליכה ולשעת ההשכמה בבוקר, ובכל זאת, זה נחמד. ליטאים שרוצים יותר רגש בתפילה או חסידים ש'פשוט' יש להם תכניות – הולכים למניין שמתאים להם יותר.
מזג האוויר בקריית ספר דומה לזה של ירושלים אבל הוא קצת פחות קריר. הקרבה לירושלים מורגשת, ונראה שהיא אחת הסיבות לגידולה המואץ של העיר. היא קרובה דיה לירושלים (ולבני ברק) ולכן נוח לחיות בה.
קריית ספר היא מקום מיוחד, ש'שובר' את מחירי שוק השמרטפות. שירות שעולה במודיעין חמישים שקלים לשעה, במודיעין עלית יעלה עשרה.
המארחים שלי הם זוג מקסים, שהכרתי דרך ראש המשפחה כשלימדתי בקורס הפסיכומטרי. הוא היה אחד מתלמידיי ומאז נשמר בינינו הקשר.
הטעם של התבשילים המעולים שאכלתי אצלו עדיין על שפתיי. זה מזכיר לי נשכחות – כשלמדתי לראשונה מה ההבדל בין ארוחת ערב לסעודת ליל שבת: ארוחת ערב היא 'פשוט' ארוחה. אוכלים אוכל. טעים, לא טעים, זה לא באמת משנה. מקבלים מנה אחת של משהו ואוכלים.
סעודה זה משהו אחר. חגיגי. מוגש במספר מקטעים. כולל שמחה ושירה, וטעים יותר ממה שאוכלים במהלך השבוע - "תבלין של שבת".
- בפרק הקודם: באתי לעשות שבת בצפת
רן בר-יושפט הוא עורך דין, סמנכ"ל מכון מחקר פורום קהלת, מפקד במגלן, סופר ומרצה בעולם לשיפור תדמיתה של ישראל. מעביר הרצאות על ישראל כבר יותר מעשר שנים. מחבר הספרים "טסתי לדבר על ישראל" ו"באתי לעשות שבת". מגיע מבית חילוני, והיום שומר מצוות.