לא לדורסנות

במשפחת ישראלי ניטש ויכוח על שוויון בנטל. הבעל סבור שעול הפרנסה נופל בעיקר עליו, והוא מצפה מאשתו לעבוד יותר, כדי להתמודד עם צרכיה הכלכליים של המשפחה. לעומתו, האישה מרגישה שבעלה אינו מטה שכם במידה הראויה במטלות הבית ובגידול הילדים.

יש שתי דרכים לנהל את הוויכוח הזה. הבעל יכול לחזור מהעבודה נרגז וזועף ולהטיח באשתו: "נמאס לי. אני עובד כל היום כמו חמור ואת יושבת בבית ולא עושה כלום!". האישה תתפרץ לעברו: "אתה לא מתבייש?! אתה יושב רגל על רגל במשרד, שותה קפה ומפטפט עם החברים שלך, ואני קורעת את עצמי עם כל הניקיונות, הכביסות, הבישולים, הקניות והריצות עם הילדים!".

הכרה בתרומה

דרך אחרת היא שהבעל יאמר לאשתו: "אני יודע שאת עובדת קשה ונושאת על כתפייך את כל מטלות הבית והילדים. אני מעריך זאת מאוד. אבל אולי תוכלי גם לעזור יותר בתחום הפרנסה?". האישה גם היא תציג את עמדתה בסגנון דומה: "אני יודעת שאתה בעל נהדר ואב מסור, ואתה עושה לילות כימים כדי להביא פרנסה הביתה. אני מבינה שאתה חוזר הביתה מהעבודה מותש. ובכל-זאת, אולי תוכל לעזור יותר גם בענייני הבית וגידול הילדים?".

ברורה לגמרי התוצאה בכל אחת משתי הדרכים. כאשר צד אחד מזלזל בתרומתו של הצד השני, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון. לעומת זה, כאשר הצד האחד מעריך את תרומתו של השני, הוא פותח פתח לחיפוש דרכים להגברת השותפות.

למרבה הצער, השיח הציבורי אצלנו מאופיין בהטחת עלבונות ובזלזול, ולכן הוא מגביר את המתחים ואת הקרעים. לב הבעיה הוא אי-הכרה בתרומתם של לומדי התורה. יש כאן ציבור ענק שמאמין בתורה, מוסר את נפשו עליה ומשוכנע שהיא יסוד קיומו של העם היהודי. ברגע שמכנים את לומדי התורה 'משתמטים' – נסגר הפתח להידברות אמיתית.

תלמידי ישיבה אינם עושים לביתם. הם לומדים בלי להפיק תועלת חומרית כלשהי. הם מקריבים את השנים היפות ביותר בחייהם בעבור לימוד התורה, מתוך אמונה עמוקה כי התורה מעניקה כוח ועוצמה לעם ישראל. על-פי הכרתם הם תורמים תרומה מכרעת לקיום היהודי.

שותפות במערך הכולל

אין ולא יהיה שוויון במובנו הפשטני. אין שוויון בין חיילים קרביים, שמחרפים בפועל את נפשם, לבין רבבות החיילים שמשרתים בעורף, מקצתם בגלי-צה"ל או בלהקות צבאיות. אבל מערכת בריאה יודעת להעריך את תרומתו של כל אחד ואחד למערך הכולל. גם לומדי תורה הם חלק מן המערך הזה ותרומתם ראויה לכבוד ולהערכה.

האווירה העכורה שנוצרה בעת האחרונה אינה מעודדת חיבור אמיתי והגברת השותפות. יש בהחלט מקום להשתתפות גדולה יותר של המגזר החרדי בתחומי החיים האחרים, אבל הדבר לא יושג בדורסנות, בהנחתת מהלומות על גבו ובקיצוץ בתקציבי מוסדותיו. מפלס ההתמרמרות והכעס עולה, ואנו כבר רואים את ניצני ההתפרצות הצפויה.

האם יימצאו מי שבכוחם לעמוד בפרץ, להנמיך את גובה הלהבות ולהביא לידי קירוב לבבות אמיתי, מתוך הבנה והערכה?