"הולך בדרכי ורכבת מלאה מצוות נגררת אחרי" | ההבנה הפנימית שלא מלמדים עליה בחיידר

באחד הסימפוזיונים סיפר משגיח מפורסם את הסיפור הבא:

יום אחד ניגש אלי בחור מצוין, בן תורה אמיתי ובפיו שאלה, האם יש 'היתר הלכתי' להפסיק לברך את ברכת 'שלא עשני גוי'? והוא גם הסביר מדוע הוא סבור שעליו להפסיק לברך ברכה זו:

מדוע, שאלתי?

"כיון שאם הייתי גוי" - והייתי מקיים שבע מצוות בני נח, הרי הייתי זוכה לגן עדן וכל מצוה שהייתי מקיים מעבר לשבע מצוות אלו - היתה 'רווח נקי'. ובכן, עבור בחור ישיבה, קיום שבע מצוות בני נח הוא ממש משחק ילדים. רובן של מצוות אלו אינן מעשיות מדובר בעיקר בהימנעות מעבירות חמורות, כגזל, עריות וכו'], וכשאעשה זאת - מיד מובטח לי גן עדן, עולם הבא!

היום - אומרים לי: הלוואי ותזכה להיכנס לגיהינום... זה לא כל כך פשוט! לגיהינום לא כל אחד נכנס!... "איך, אפוא, יכול אני לברך בשמחה ובאושר 'שלא עשני גוי'

ובכן, זו אינה שאלה של בחור מסוים, אלא רבים מבני הישיבות שואלים זאת איך אפשר לברך "שלא עשני גוי"? מי שמודע לכך, ומודע גם לעובדה שלהרבה מאוד בחורים אין תשובה לשאלה הזו - חייב להודות שיש כאן איזשהו חסר מאוד יסודי, מהותי ובסיסי בכל הנושא הזה של חינוך הבנים לעבודת ה'.

מוסד, מוסדות – מושג טכני וקשיח

בדורנו

הוסיף אותו משגיח

חסר הקשר הפשוט עם 'בורא העולם' הבה נתבונן ונשאל את עצמנו בכנות, עם יד על הלב: עד כמה ילדינו שמחים באמת בלימוד התורה ובקיום המצוות? ו"שמחים" אין הכוונה בגלל שמחלקים סוכריות, אלא בגלל עצם הדבר שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות!

האמת יש לכך סיבות רבות. עצם העובדה שרוב החינוך כיום ניתן ב'מוסדות חינוך', זו כבר בעיה. 'מוסד' מעצם טבעו דואג רק להתנהגות הטכנית-חיצונית של תלמידיו: איך מקיימים ולא מה מרגישים; כמה לומדים ולא למה לומדים; מה ההספק ולא מה עם החיבור הפנימי לחומר הנלמד. באופן טבעי, כך המערכת בנויה. והבעיה היא, שהורים בד"כ סומכים על המערכת, ולא מבינים שאת העיקר הזה - את החיבור הפנימי בנפש ליהדות - הם אלה שצריכים להוסיף. נראה להם כלפי חוץ שהכל בסדר: הילד לומד, מקיים הלכות, ואף מתנהג כראוי,

ברוך ה'. ואז, כשחס ושלום מתרחש משבר - הם המומים! אבל עליהם לדעת, כי הבעיה האמיתית אינה המשבר! בעצם, הבעיה קיימת גם אצל אלו שנשארים במסגרת ומקיימים את כל כללי ההשתייכות לחברה החרדית, כי סוף כל סוף מה עם הלב? מדוע ישנם רבים שבלבם אינם מחוברים למעשים המרוממים שהם עוסקים בהם.

שאל בני ונען

בהקשר הזה הובא סיפורו של המחנך הנודע הרב יחיאל יעקובזון שליט"א

וכה סיפר:

בהיותי ילד, הייתי רואה את מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ממתין להסעה, ומסביבו עומדים אנשים ומשוחחים עמו.

והנה יום אחד, לפתע, מצאתי את עצמי פונה אל גדול הדור , הרב, יש לי שאלה" הוא ניגש אלי, התכופף קמעה וחייך את חיוכו הממיס לבבות: "כן, ילדי! מה השאלה ?" אך הייתה בעיה קטנה שהעיבה על אושרי: לא הייתה לי שום שאלה!...

ולבסוף שאלתי שאלה שהציקה לי מאוד בתור ילד" שאלתי הייתה כזו. נאמר במשנה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", והשאלה אם הקב"ה רוצה לזכות אותנו מדוע הוסיף לנו מצוות, אדרבה, שיוריד מעט מהמצוות!

גדול הדור, חייך אלי בטוב לבו ואמר: "שאלה טובה שאלת, בני!" והוא פתח והסביר לי בנועם: "נתחיל עם תחילת היום. ההלכה מורה לנו איך להתלבש. עפ"י ההלכה יש לקשור ולנעול את הנעליים "נועל ימין ואח"כ שמאל, קושר שמאל ואח"כ ימין".

"נו, ואתה מקיים זאת?"

"כן" עניתי.

"עתה", המשיך מרן ואמר, "תחשוב על ילד שלא זכה ללמוד תורה, או אפילו על גוי. איך הוא נועל נעליים בבוקר? אין הוא מקיים שום מצווה.

"נו, ילדי", הוא אמר בחיוך. "רואה אתה כמה גדול חסד ה' עמנו? השי"ת כביכול אומר לך: בני אהובי! כה גדולה אהבתי אותך, עד ש'מתחת לפני האדמה' אני מחפש לך מצוות! הרי בין כה וכה במשך כל ימי חייך, תמיד תנעל נעל אחת ואח"כ את השנייה, ותעשה זאת אלפי פעמים ואולי אף יותר. אבל אני אומר לך באיזה סדר לעשות פעולה זו כדי שתיחשב לך למצוה. אתה תתרגל לנהוג בצורה כזו, וכך, בלי משים, תצבור לעצמך במשך החיים אלפי מצוות בלי שעשית דבר!"

"הנה", הצביע על עצמו, "תראה, אני איש זקן. קשירת שרוכי הנעליים הינה פעולה פשוטה ויומיומית, שכל אחד עושה פעמיים ביום ואפילו יותר. אלו 700 מצוות בשנה, 7,000 בעשור וכו'. והנה, בלי שום טרחה מצדי, הולך אני לדרכי ורכבת מלאה מצוות נגררת אחרי!".

זכורני, מסיים הרב יעקובזון, שהיתה זו הפעם הראשונה ששמחתי לשמוע דבר ה' זו הלכה, וכאשר ימים אחדים לאחר מכן למדנו ב'חיידר' שכשלובשים מעיל [או חולצה וכיוצ"ב] צריכים להקדים יד ימין ליד שמאל - ממש שמחתי! הרי ממילא אני קודם מכניס יד אחת ואח"כ את השניה, אז אם אקדים את יד ימין - ייחשב לי מעשה זה למצווה, מבלי שהשקעתי בכך טרחה כלשהי! אני זוכר ששמחתי הייתה גדולה ביותר.