את מי מעניין הלימודים כשמציקים לך? חזקי גלבוע בטור מטלטל

הגעתי למסקנה שאני הבעיה של עצמי. אני סתם דופק את עצמי. הכול בסדר, כל התנאים טובים, רק אני הבעיה. הרס עצמי זה נקרא. אתה יודע, שבוע שעבר הרגשתי שאני כבר מתקדם. עולה על הגל. וידעתי. ידעתי שזה יגמר, שזה יידפק. כבר אין לי כוח.

אתה יודע, זה כבר שנים ככה. אני כל הזמן דופק את עצמי. מאז שאני קטן. כשהייתי בכיתה ד׳ הייתה תקופה טובה. היה לי מורה טוב שסוף סוף אהב אותי. הושיב אותי קרוב אליו. הקשבתי. הייתי בשיא שלי, ודפקתי את זה. יום בהיר החלטתי לא ללכת לבית ספר. כמעט שבוע לא הלכתי. אמא שלי התחננה אלי שלא אהרוס, לא הייתי מסוגל. היא ידעה מראש מה הולך לקרות, אבל באופן תמוה נשארתי בבית. וזהו, כשחזרתי היה כבר מאוחר מידי. פספסתי את הקצב, נשארתי מאחורה.

סיפור חיי. אתה לא תאמין. בישיבה קטנה הייתה לי תקופה טובה. תפסתי גל ונכנסתי שוב לעניינים. שבועיים, וקבלתי דלקת גרון. וזהו, שם זה נגמר. אתה מבין? אפילו הגוף שלי לא מאפשר לי להצליח במשהו.

שבוע שעבר הרשתי לעצמי לשמוח, דברנו על זה שהנה פעם ראשונה בחיים יש לי משכורת. אתה זוכר שאמרתי לך שבטוח אני אדפוק את זה? אז הנה. זהו. זה נגמר. עפתי ממקום העבודה. אני ממש לא שפוי. אתה זוכר כמה זמן לקח לי למצוא עבודה נורמלית? להתבטל כל היום יעשה לי לא טוב. למה עשיתי את זה? ההורים שלי כבר לא יודעים איך להכיל את זה.

צעקתי על הבוס שלי. אימפולסיביות נראה לי שקוראים לזה. מה זה צעקתי עליו, השתגעתי עליו. זה הזכיר לי את מה שקרה כשהייתי בכיתה ו׳ והלכתי מכות עם כמה חברים מהכיתה. שם כלו כל הקיצים, נשלחתי לאבחון כי עברתי כל גבול והמכות היו באמת לא הגיוניות. שם שמעתי את המילה הזאת - אימפולסיביות.

אתה יודע מה הכי נורא? הייתי עושה את זה שוב. אני אפילו לא מצטער על זה.

תגיד לי אתה מה הייתי אמור לעשות. יש לנו איזה מישהו בעבודה קצת מסכן כזה. אתה יודע, נראה לי שהוא מגיע כי אין לו לאן ללכת. לדעתי אפילו לא משלמים לו. הוא קצת קוקו כזה. לא מאה. הרבה פעמים לועגים לו, וזה ממש מפריע לי. אני מתאפק. באותו יום זה עבר את הגבול. הם ממש צחקו עליו. עזוב אותם, הבוס שלי. הוא ממש היה חלק מזה. עשה ממנו בדיחה. שיגע אותו. החביא לו את הפלאפון וביקש ממנו להתקשר למישהו ואז לא הסכים להחזיר לו את זה. הוא כאילו נהנה מזה, לראות אותו סובל.

לא יכולתי לראות את זה. לא יכולתי לסבול את זה. ראיתי את המצוקה שלו. הרגשתי את הבטן שלו מתכווצת. אם אני הייתי הוא- הייתי רוצה שמישהו יגן עלי. אז הגנתי עליו. קפצתי על הבוס שלי, חטפתי לו את הטלפון, וצרחתי. הרגשתי שצריך להעיר אותם. את כולם. לזעזע. אז המשכתי לצרוח, ולא הסכמתי לסתום. וקיללתי, וירדתי לפסים אישיים. רציתי שלא ישכחו. שיזכרו שזה מזעזע. כמו משוגע. הוציאו אותי בכוח מהחנות.

"הרס עצמי" - האמנם?

ישבתי מול נער מתוק עם קמטים במצח שלא ממש הולמים את גילו, מעידים על שנים של שפיטה והלקאה עצמית. הרגשתי צמרמורת קלה. הערצתי אותו. הבנתי אותו. זה היה כל כך טהור ואמיתי. והוא קרא לזה הרס עצמי. בכל זאת שאלתי אותו איך הוא ידע שאם הוא היה במקומו- היה רוצה שמישהו יגן עליו.

הוא ענה לי שהיה שם. שכשהיה בכיתה ד׳ זה קרה לו. הוא נכנס לתקופה קשה חברתית. צחקו עליו, התעללו בו, התייחסו אליו כבדיחה. הוא סיפר לי שבהתחלה זרם, שיתף פעולה, סיפר לעצמו שלפחות הוא במרכז ורואים אותו. עד שלא היה מסוגל לסבול את זה יותר, ולא הגיע כמה ימים לבית הספר. ומאז, כל פעם שהיה מרגיש את זה מתחיל, היה נעלם לכמה ימים.

ניסיתי לברר מה היה קורה אחרי שהיה נעלם לכמה ימים. הוא שקע במחשבות, ואז נזכר שכשהיה חוזר- הייתה רגיעה. היה סביבו קצת שקט. הוא היה מתקדם טיפה, לומד קצת, נכנס לעניינים, ואז הם היו מתחילים שוב. ושוב הוא היה בורח.

אהה, הבנתי, ולזה אתה קורא הרס עצמי?

הוא שתק, חשב קצת, אולי אפילו ירדה לו דמעה.

כן. אך פעם לא חשבתי על זה. זה ממש מה שהיה שם. זה מה שגרם לי להרס העצמי.

לא הבנתי, קראת לזה שוב הרס עצמי?

כן, לא הבנת? כל פעם הייתי הורס. את מי דפקתי? רק את עצמי. הרס עצמי.

אני באמת מנסה לדעת אם הבנתי נכון. כשלא הציקו לך התחברת ולמדת והתקדמת, וכשהציקו לך לא יכולת לסבול את זה ולא הגעת, וזה הרס עצמי? כשהדרך היחידה שלך לשרוד הייתה להגיב בכוחניות, זה הרס עצמי?

כן. זה נשמע אחרת כשאתה מתאר את זה.

ולזה קראת הרס עצמי?

הם קראו לזה ככה. האמנתי.

תקשיב, אמרתי לו. תקשיב לי טוב, ותעביר את המסר הזה לכל מי שאתה מכיר. אין דבר כזה הרס עצמי. אין דבר כזה. יש התנהגות שהעולם לא מבין וקורא לה הרס עצמי. המוח שלנו לא עושה טעויות. המוח שלנו יעשה תמיד את הפעולה היעילה ביותר עבורנו.

הפעולה הזאת שעשית, שהרסת לעצמך- הצילה אותך. את מי מעניין הלימודים כשמציקים לך? למי אכפת ההספק בשיעורים כשאין מי שיצעק עבורך? תגיד, אם היית חוזר לשם, היית בוחר לשבת ולסבול את ההצקות האלו, או שהיית קם ועוזב שוב?

אתה מיוחד. אתה מדהים. אתה הרסת את העבודה, אבל שמרת עליך. ממש היית שם. הם קראו לזה הרס עצמי, ואתה האמנת להם. וכל פעם שהגנת על עצמך בגבורה, איבדת עוד טיפת אמון בעצמך. והפעולה הזאת שאתה מתאר, נשמעת כמו פעולה הרואית. אתה באמת חושב שזה נכון לקרוא להתגייסות שלך הרס? או לשמירה והגנה שלך על עצמך?

האמנת להם, אכלת את עצמך, הבנת שלעולם לא תצליח. כל כך האמנת, שהפסקת לנסות. תחשוב על זה, האם משהו היה נראה אחרת, אם מישהו היה מצדיק אותך. אומר לך כל הכבוד. היית גם אז שוקע שוב בבית ב'הרס'?

התקופה הטובה לא נגמרה כשצעקת, היא נגמרה כשקראת להרחקה מהעבודה ולפעולת ההגנה שלך הרס עצמי. יכול להיות שבעולם אידיאלי היית יכול לעשות את אותה הפעולה עם פחות זעם. אתה באמת חושב שאפשר לדון אותך על זה? לא יודע, אני ממש מבין אותך.

אימפולסיביות

אם תרצה, נוכל לטפל בזה. ביכולת שלך להגן על עצמך בצורה רפויה יותר, או לעזור לך להרגיש בטוח יותר, להיות מופעל פחות מהמקומות הכואבים שהיו פעם, שהסתיימו כבר. כשתרגיש מוגן לא תצטרך להגן כל כך חזק.

הרס עצמי זאת הגדרה חיצונית. לא אתה הגדרת את זה. והגיע הזמן להניח סימני שאלות על כל מיני כותרות. להכניס היגיון ולהשתחרר מהצבעים האלו שצבעו אותי. ובמקום לחפש איך לגרום לך להפסיק להרוס, כדאי לשאול- על מה אתה מגן. ורק שתדע, אתה מגן מעולה. הגנת מעולה. עשית עבודה טובה. הנה, עובדה, תראה כמה אומץ וכוח יש לך, לעמוד מול כולם עם האמת שלך.

אני מבקש ממך, כל פעם שאתה הורס לעצמך, תשאל את עצמך על מה אתה מגן. אף אחד לא הורס לעצמו. לפעמים לפעולות ההגנה שלי יש מחיר. אם המחיר של פעולות ההגנה שלי יקר- כנראה ממש חשוב לי להגן. צריך לפתור את האיום.

או במילים פשוטות יותר- האם מערכת כיפת ברזל מייצרת הוצאות בטחון גבוהות, או איום הטילים? כשהוצאות הבטחון גבוהות, הבעיה היא מערכות הבטחון או האיומים שגברו?

אין דבר כזה הרס עצמי.

חזקי גלבוע הוא עו״ס קליני msw מומחה לגילאי ההתבגרות והתנהגויות סיכון, מנהל ומייסד מרכז נשרים.