אשתי הצליחה לשבור את רוחי במריבה הקבועה שלנו בערב פסח; השנה - זה רק עזר לי

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אני נשוי כעשרים שנה, יש לנו ברוך השם שישה ילדים מתוקים שהם האור בחיינו. בקטע הזוגי אנחנו לא הזוג הכי מושלם אבל אנחנו חיים די טוב. המריבות שלנו קורות בדרך כלל בערב פסח, ערבי חגים, זמני לחץ כשרמת העמידות ללחץ שואפת לאפס.

ואז אנחנו רבים בשביל חצי השנה הקרובה. לא שזה טוב, אבל זו המציאות אצלנו בבית.

ערב פסח השנה אשתי הרגישה לא טוב, תקפה אותה דלקת חריפה מלווה בכאבים גדולים וחום גבוה מאוד שגרמה לה לשכב במיטה מבלי יכולת לזוז ממנה.

לא נותרה לי ברירה והייתי צריך לעבוד כפול ומכופל. מחוץ לבית בעבודה הרגילה שלי, לנקות את הבית לפסח, לטפל בילדים ובעיקר לטפל באשתי ולדאוג לה לכל מה שהיא צריכה כדי להקל מעליה.

הרגשתי שאני נקרע ממש, שאני מתאמץ מעל הכוחות שלי. אשתי, מרוב שהרגישה נורא, פגעה בי כמה וכמה פעמים. כנראה בלא שימת לב. ואני שתקתי.

אבל בערב פסח כבר היה לי קשה. כי אשתי שוב ממש דיברה לא יפה וצעקה עליי. אמרתי לה: 'אשתי היקרה, את פוגעת בי. אני אוהב אותך, תשתדלי לא לצער אותי ככה'. ואז, אינני יודע מה גרם לה, פעם ראשונה שאשתי ממש צעקה עליי ופגעה בי במילים שהיא לא דיברה אליי אף פעם.

אני הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, ופתחתי את פי אף אני במילים פוגעות. אני יודע לצערי שהצלחתי ופגעתי בה עד עמקי נשמתה חזרה.

כנראה, מרוב שאשתי הרגישה לא טוב ומחמת הרגישות הטבעית שלה, היא החלה לבכות. היא אמרה לי: 'אתה לא מתבייש לאכול היום מצה בערב כאשר אתה ככה מדבר לאשתך?' ואני עניתי לה: 'ולך מותר לדבר לגבר שלך איך שאת רוצה?'

היא המשיכה לנגוע לי במיתרים האלה של הדת, זה משהו שהיא לא עשתה כל עשרים שנות הנישואין שלנו. לא היו כאלו דיבורים. 'איך תגיד את ההגדה? איך תתפלל ככה?'

באיזו שהיא דרך אחרי עשר דקות של מריבה נרגענו. לא דיברנו כלום חוץ מערב החג כשאחלנו אחד לשני גוט יו"ט. אח"כ כבר דיברנו רגיל בינינו, שנינו הבנו שצריך לעצור את מעגל המריבה הזה.

'ליל הסדר' היה נראה כלפי חוץ כרגיל, הילדים היו לבושים יפה וישבו מנומסים ומחונכים מסביב לשולחן הערוך. אבל ליבי היה קרוע, אשתי הצליחה לנגוע לי בפצע שכבר שנים רבות לא נרפא לי שקשור לדרך החינוך של הוריי. אבי חינך חינוך של שחור או לבן, שזה אומר שאם אתה עושה מעשה טוב אבל לאחר מכן התנהגת לא טוב, הדבר הזה הורס את כל הטוב שעשית.

ממש כמו אשתי. בגלל שפגעתי בה אז לכן אני לא אוכל מצה?! אני אהרוס את הכול? אני אשרוף את הכול?

אבי לדוגמה, כשהיה שומע שדיברתי לשון הרע, הוא היה אומר: 'עכשיו דיברת לשון הרע, אז כל מה שלמדת ועשית מצוות עובר לחבר שלך שדיברת עליו'. זו ההלכה, היה מסיים אבי.

ואני בגלל התמימות שלי האמנתי לזה במאה אחוז. נכון, לדבר לשון הרע זה עוון חמור, אבל אמר הגר"ח קניבסקי זצ"ל שזה רק במי שהוא בעל לשון הרע, שרגיל בכך. החת"ס בדרשותיו כתב שהחוזר בתשובה ומבקש מחילה יחזרו לו זכויותיו. כמובן שצריך לעשות הפקת לקחים, תשובה, סליחה, כל מה שצריך, אבל הטוב שלך לא נעלם, לעולם לא.

דרך החינוך הזו של אבי וגם החינוך שקיבלתי בישיבה גרמו לי לרדת קצת מהדרך.

מספר שנים הייתי מוגדר כנוער נושר. ברור שנשרתי מהדרך כי התחברתי לחברים לא טובים והם דרדרו אותי, אבל שורש הכול - למה בכלל נהייתי חבר שלהם, זה בגלל המחשבות של השחור לבן הזה.

הדרך אותה קיבלתי מהוריי של השחור לבן הזה גרמה לי ליפול כל הזמן. הייתי נופל נשבר ואז השבירה הייתה גורמת לי לירידה נוספת יותר גדולה וחוזר חלילה. בס"ד בדרך לא דרך חזרתי חזרה לישיבה, התחתנתי ואני משתדל לעשות את רצון השם יתברך. החינוך של השחור לבן הזה הצליח להשתחרר ממני מעט, ואז הגיעה אשתי, הכי קרובה אליי בעולם, ונגעה לי בדיוק ביבלת שלי.