בעת האחרונה המודעות ל"מוגנות" גדלה. יותר ויותר אנשים מדברים על מוגנות. כולם מבינים שמה שהיה פעם כבר לא יכול להמשיך כיום וכי חייבים לדבר על "מוגנות". אך רגע, מהי מוגנות? איך מפרקים את המילה הגדולה הזאת (ודי מפחידה עבור הורים ומחנכים, אם נודה על האמת), איך מזהים ונמנעים ממעשים שהצניעות יפה להן ובעיקר איך גורמים לילד להרגיש בנוח לשתף אותנו לו – חלילה – הוא חווה פגיעה?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לשם כך שוחחנו עם ביילי אייזנבך, אמא לתשעה ילדים, בלע"ה, וסבתא לנכדים, מטפלת רגשית, יועצת נישואין ומדריכת כלות, מנחת מוגנות ומנחה לשינויי גיל ההתבגרות, שמסבירה, שלב אחרי שלב, איך מדברים מוגנות.
קורה גם ובעיקר בבית
כיום כבר כולם מדברים על "מוגנות", אבל בואי נפרק את זה, מה זו בעצם מוגנות?
"נושא הפגיעות הוא נושא שלא כל כך נעים לעסוק בו אך חייבים לעסוק בו כל הזמן", פותחת ביילי ומקדימה, "ממש כמו נושא הזהירות בדרכים. הסכנה קיימת כל הזמן, ולכן אנחנו מזהירים ומזכירים כל הזמן. מתרגלים, הולכים עם הילד למעבר חצייה, מדגימים לו איך מסתכלים שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וכולי, כך לעניין הפגיעות. הסכנה קיימת כל הזמן, לכן צריך לדבר על זה הרבה, לדבר ולתרגל ולעבוד על זה ולהסביר שוב ושוב".
"איך אמרה לי אמא אחת", משתפת ביילי, "'מה הבעיה? הסברתי לילדים שאסור לאף אחד לנגוע לך באיברים הפרטיים, ושלא הולכים עם אדם זר שלא מכירים וזהו. הם הבינו מצוין', הלוואי וזה היה כל כך פשוט אך לצערנו הפוגע יכול להיות אח, בן דוד, וגם אישה או בחורה יכולות לפגוע – אם כי זה באחוזים קטנים יותר.
"חשוב לדעת, לרוב, הפוגע הוא מאד מתוחכם, הוא עושה את זה באופן תהליכי כך שלפעמים, לא מרגישים כלל שזו פגיעה, בטח לא בתחילת הקשר.
"הסטטיסטיקה אומרת שבכל העולם, בכל הדתות, ללא הבדל השכלה או הבדלי תרבות, כל ילד שישי עובר פגיעה, כך שלצערנו אנחנו לא מחוסנים. ב-85% מהפגיעות הנפגע הכיר קודם היטב את הפוגע, ב-50% מהמקרים מקום הפגיעה הוא בית הפוגע או בית הנפגע. חשוב לחדד לעצמנו: לצערנו הבית הוא לא תמיד המקום הכי שמור".
וואו. ככל שאלו נתונים מאוד מפתיעים כך בדיוק הם מאוד מטרידים, מה ניתן לעשות בנידון? אלו כלים עוזרים למזער נזקים?
"נתחיל מחמשת המפתחות למוגנות - שפת מוגנות, הקשבת מוגנות, היכולת לומר לא, אינטואיציה פנימית והכרת התהליך מבחינת 'דע את האויב'".
חמשת המפתחות לליבו של הילד
ביילי עוברת לפרט כל מפתח בצורה יסודית: "מפתח ראשון הינו, כאמור, שפת המוגנות. למה ילדים שנפגעים לא מספרים, או מספרים רק אחרי שנים?", שואלת ביילי ומיד עונה: "הסיבה היא כי אין להם מילים איך לספר. הם מפחדים שלא יאמינו להם, יאשימו אותם או יכעסו עליהם. הם מתביישים, חוששים שההורים יתפרקו ולא יצליחו להכיל.
"ולכן, כדי לאפשר לילדים שלנו לדברר לנו את מה שקרה להם עלינו לתת להם הזדמנות ושפה. ניתן להם את המפתח ביד. המפתח הראשון: שפת המוגנות. את השפה אנו בונים על ידי קשר אישי, זמן אישי, שפה רגשית ונתינת שמות לאיברים האישיים".
ביילי מחדדת מה הכוונה קשר אישי: "כדאי לכונן ערוץ פתוח של קשר עם הילד מגיל אפס. המשפט 'אמא, יש לי שיחה איתך' צריך להיות רגיל בבית. כאשר לילד יש משהו אישי לומר, צריך שתהיה לו הזדמנות לכך ואנחנו אלה שיוזמים ויוצרים את זה, כך שחלק מהשפה בבית צריכה להיות: 'יוסי, היום יש לי שיחה איתך', או: 'עכשיו אני בשיחה עם מוישי, אין להפריע'".
ומקשר אישי עוברת ביילי לזמן אישי: "כדאי לתת לכל ילד זמן אישי, אפשר על ידי טיול אישי, בו תהיה הזדמנות לחזק את הקשר האישי. הילד ישתף מחייו וחוויותיו, להורה ולילד יהיו חוויות משותפות. זוהי הזדמנות מצוינת לשתף בעצמינו גם קושי שלנו, דברים שהילד יכול להכיל. להתייעץ אתו, להתייחס אליו כבוגר.
"ההמלצה שלי, לפנות זמן פיזי ואפילו לכתוב בלו"ז שלנו כדי שהקשר האישי אכן יתממש באופן קבוע מדי תקופה".
"למרבה האבסורד לפעמים ילדים ממשפחות רגילות מקנאים בתופעה המסודרת של ילדי הורים גרושים, שאצלם יש כל שבוע זמן קבוע שהילד יוצא עם האבא בעוד אביהם לא תמיד זוכר שיש לו ילד מרוב טרדות הפרנסה", מציינת ביילי וממשיכה למפתח 'שפה רגשית': "לדבר בשפה רגשית הכוונה: 'אם אני מבינה נכון, אז זה מה שהרגשת?', לציין בפני הילדים שמותר להרגיש רגשות. זה אנושי.
"אני נזכרת שבמרפאה שלנו הייתה אחות מסורה, כשהייתי קצת נלחצת לפני בדיקת דם היא הייתה אומרת 'זה אנושי לפחד', זה היה כל כך מכבד. לא רק שהיא לא מזלזלת בי על ידי משפטים: 'מה, את ילדה קטנה?', אלא, אדרבה, היא נתנה לגיטימציה לרגש, זה אנושי לפחד! מותר לבכות!
"כדאי מאוד לא לשלוח לחדר את הילד עד שיגמור לבכות, זה נותן שדר מאד שלילי על הבעת רגשות. אפשר לשקף לו את המצב במשפטים כמו: 'אני רואה שקשה לך', 'זה לא נעים לך?', 'זה עצוב?', 'זה מעליב?', 'באמת לא נעים' וכדומה".
ביילי לוקחת נשימה ועוברת לדבר על מפתח השמות לאיברים האישיים: "כשאנו מגדלים את הילדים רצוי להשתמש בשמות לאיברים האישיים. מספיק לומר מדי פעם ובטבעיות, שיכירו את שמות האיברים. ניתן לעשות זאת בעת המקלחת. בדרך כלל אפשר לקרוא לזה האיבר האישי, האיבר הצנוע. זה חייב להיות איבר ולא אזור. כאן אנו מדברים על איבר בגוף. כדאי מאוד לא לתת לאיברים שמות של צרכים וגם לא שמות מומצאים".
ביילי מסבירה מדוע זה כה חשוב: "הפגיעה הרבה פעמים יושבת על המקומות העמומים הללו. כשילד מתרחץ כדאי לא לומר 'תרחץ את האזור' או 'שם למטה', אלא: 'תרחץ את האיבר האישי'.
"כשם שיש לי חמש אצבעות ויש להן שמות, האיברים האישיים זה חלק ממני, מהגוף שלי, זה לא יכול להיות משהו נעלם.
"כאשר מדברים על האברים הללו בטבעיות ולא מתעלמים מהם, יש סיכוי שאם הילד יוטרד או ייפגע הוא יהיה מסוגל לדבר על זה עם ההורה, ואז ההורה יוכל לעצור את הפגיעה ולעזור לילד. אגב, זה גם יעזור שאם לילד כואב או מגרד משהו, הוא יידע להסביר את עצמו".
מדהים. אם אנחנו מדברים על איברים מוצנעים בבית בפתיחות, איך נגרום שהילד לא ישתמש בהם בכיתה כשמות גנאי וזה ייהפך אצלו לשפה שאינה נקיה?
"אכן, זו שאלה חשובה שמטרידה הרבה הורים", מסכימה ביילי, "אך הניסיון מראה להיפך. ילד שזוכה ליחס טבעי ומקבל את הגוף, ללא סודיות ואימה מעניינים הקשורים לגוף, והוריו יסבירו לו שלא מתאים לדבר בין החברים על האיברים האישיים, כי הגוף קדוש ופרטי, אנו שומרים עליו כמו יהלום, הילד בדרך כלל יקבל, יבין ויכבד ולא ישתמש במילים הללו לגנאי".
לא לרוץ לחפש אשמים
ביילי עוברת לדבר על המפתח השני, הקשבת מוגנות: "המחקר אומר שילדים שנפגעו וכן ספרו, לא עשו זאת להורים. 90% מתוכם מספרים בפעם בראשונה למישהו אחר, רק לא להורים".
אוי, נתון קשה, למה לדעתך זה קורה?
"לרוב כי הילדים שלנו שומרים עלינו, הם לא רוצים לצער אותנו", עונה ביילי, "הם לא סומכים עלינו שנצליח לשהות בקושי בלי להתפרק. בכך כמובן הם מגינים גם על הפוגע, שבדרך כלל זה מישהו קרוב אליהם וחשוב להם, והם חוששים שנעשה פעולות נגדו".
אז מה עושים?
"כאן נכנסת 'הקשבת מוגנות'. לא נתפרץ אל דבריו, נשב בשקט, נכבוש את ההתרגשות שלנו משמיעת דבר קשה או לא נעים, נהנהן, נאמר מילות אמפתיה: 'וואו, באמת?', 'מה אתה אומר?', 'זה כאב?', 'איך הרגשת עם זה?'.
"אני קוראת לזה הקשבת מוגנות כי זה מגן על הנפש על ידי הכלה ושימוש בשפה רגשית. אם תהיה פגיעה חלילה, הילד יידע שאנחנו ההורים מסוגלים להקשיב לו בלי להתפרק".
זה נשמע קצת גבוה, תוכלי לתת בבקשה דוגמה?
"אביא כמה דילמות פשוטות מחיי היום-יום, כי שם הילד בודק ובוחן אותנו: האם ואיך אנו מצליחים להכיל אותו ולהיות אתו גם במצבים לא נעימים. האם אנו מסוגלים לשהות, להיות בקושי וכאב בלי להתפרק, להיות בשקט, להקשיב, להישאר ולהכיל.
"הילד בא ואומר: 'אמא, נפלתי בכיתה, תראי, נפצעתי בברך'. האמא עונה: 'אוי. תמיד אתה לא נזהר, משתולל וזה מסתיים בנפילה. כמה פעמים הזהרתי אותך לא להשתולל'".
"האם הייתה כאן הקשבה, הייתה כאן הקשבת מוגנות?", שואלת ביילי ומיד עונה את המובן מאליו: "לא. מה כן היה כאן? הייתה האשמה, נתינת פתרונות ונתינת הרגשה שאני החזקה ואני היודעת. מה היה חסר? הקשבה, אמפתיה. משפטים כמו: 'אוי, זה לא נעים! זה כאב לך מאוד? בוא נראה את הפצע'".
ביילי עוברת לדוגמה השנייה: "ילדה באה לאמא שלה ואומרת: 'אמא, החברה שיושבת לידי שוב לקחה לי משהו מהתיק בלי רשות'. האמא עשויה לענות ב'כבר דיברת עם המורה? עוד לא דיברת איתה? אני אבוא לבית ספר, אהפוך שם שולחנות עד שיעיפו את הילדה הזאת מבית הספר!'.
"גם כאן לא היתה הקשבת מוגנות כי אם כעס, נתינת תחושה שאני החזק, הליכה לפתרון ושיפוטיות".
"מה שכן צריך להיות", ממשיכה ביילי ומסבירה: "זה לשדר אמפתיה, נינוחות. ניתן לשאול: 'איך הרגשת עם זה?', 'מה עשית כשזה קרה?', 'איך התמודדת?', ניתן לכוון ולשאול את הילד מה ניתן לעשות לדעתו.
"עדיף לא לרוץ לפתרונות, אלא לנסות להוציא מהילד את התשובה, מה עוד אפשר לעשות בכזה מקרה".
כמה לדעתך הורים מיישמים בשטח את השיטה הזאת? כהורים קל לנו לברוח למקום המאשים ופחות לפתח עם הילד שיחה שכזאת...
"ברוך השם השפה הרגשית, מה שנקרא "אינטליגנציה רגשית", הולכת ומתפתחת עוד ועוד. הורים היום צמאים ללמוד, ולקבל כלים לעשות את זה נכון.
"לכן, הורים שרוצים באמת לעזור לילדיהם, כדאי להם להיזהר מהטעויות הנפוצות הבאות: לא לרוץ ישר למציאת אשמים, בין אם זה המספר, הילד, או אלה שהציקו לו. לא לרוץ ישר לנתינת פתרונות, כי אז נוצרת האשליה שאנחנו נפתור את זה ולא יהיה קושי, וכן לא לקפוץ לרגשות של עצמינו כהורים כגון: כעס, התפרקות, עלבון, רצון להגן.
"מה שכן כדאי לעשות, כפי שכבר דיברנו על זה קודם, נקשיב בשקט, נהנהן ונאמר מילות אמפתיה, נהיה עם הרגש של המספר, נהיה מסוגלים לשהות בקושי או בכאב בלי להתפרק. נחזק את הילד וניתן לו כוחות. נגלה יחד אתו את הכוחות שנמצאים בו, נשאל אותו מה לדעתו כדאי לעשות, ניתן לו כלים איך לדבר ונתאמן אתו על כלים אלו".
"ואם נחזור לנקודה", ממשיכה ביילי, "כשהילד בא לספר על פגיעה - עד שסוף סוף הוא בא לספר - קודם כל נהיה אתו ברגש, נשהה בקושי, נשתאה, אפשר להגיד 'וואו!', נכאב אתו בשקט, אפשר גם להביע רגש אך נשתדל באופן מתון. רק בשלב הבא נעבור לכלים, ונשאל את הילד: 'מה עוד אתה חושב שאפשר לעשות במקרה כזה?', 'אם זה היה קורה שוב מה היית עושה?'. שהילד עצמו ייתן רעיונות ופתרונות בעזרה ובהכוונה שלנו", מסיימת ביילי.
זממנו תם, אך לא נשלם. ביילי מדגישה שאלו הכלים הראשונים שניתן להתחיל וליישם כבר היום עם הילדים ומאחלת לכל הקוראים רק נחת מכל יוצאי חלציהם.
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il