איך אפשר להסביר לילדים את הטראומה שחווינו - מבחינה יהודית?

>> למגזין המלא - כנסו

כאשר תמונת העולם שלנו סופגת זעזוע גדול, אנו עלולים לחוש מצוקה וחוסר שקט. זו "תגובה נורמאלית למצב לא נורמאלי". באופן טבעי המערכת הנפשית יודעת לחזור לאיזון, לבנות תמונת מציאות חדשה שמכילה בתוכה את האירוע החריג תוך איחוי הקרע ושמירה על תחושת הרצף. יש מקרים שבהם תהליך החזרה לשגרה הוא ארוך יותר ומקרים שנותרות "צלקות". לפעמים בעקבות ההתמודדות עם הטראומה דווקא מתרחשת צמיחה והגעה לרמת תפקוד גבוהה יותר.

אפשר לדמות את הכאוס לגרגרי קפה שחור השקועים בתחתית הכוס. מפגש עם סיטואציות חריגות "מערבב" את הקפה, מציף את הגרגירים והופך את הסדר: במקום שהאדם יתייחס בעיקר לחלק הארי של החיים שהוא יחסית מאורגן, הגיוני, בטוח - האדם מתייחס בעיקר לאחוז הנמוך של הדברים הלא צפויים, הלא סדורים, חסרי הפשר. לדוגמה, כשאדם נכנס לרכב, הוא יודע שיש סיכוי מסוים לתאונה. אך זהו סיכוי קטן וככזה הוא מתייחס אליו. כאשר חלילה הוא חווה תאונה, לפתע הסיכוי הקטן הזה תופס יותר תשומת לב. המיעוט הופך לרוב והרוב למיעוט – אזי אדם חווה חוסר שקט או חוסר ביטחון.

מה עוזר להתאוששות? איך חוזרים לפרופורציות? אני רוצה להביא כמה כיווני מחשבה פסיכולוגיים מתוך דברי חכמינו. הדברים אינם מכוונים לאנשים שנמצאים במשבר חריף או שנחשפו לזוועות באופן ישיר.

חלק א – התמודדות עם המשבר

בשלבים ראשוניים של ההתמודדות, האירוע יכול להיות כה מטלטל עד כי ההכרה בכאוס עלולה לגרום לאדם התפרקות. בשלבים אלו נכון יותר להתחבר לחלקים המעשיים. לתפעל את האירוע, להיצמד לסדרי יום קבועים ולכל דבר שממחיש לאדם את קיומה של הקביעות בחייו. כאשר האדם אינו בשל עדיין לתובנה ולהכרה בכאוס, עליו להסיח דעתו מהעולם הפנימי שלו - המחשבות והרגשות של האדם, ולהתמקד דווקא בעולם החיצוני - החלק המעשי וההתנהגותי של החיים שהיציבות והקביעות שלו איתנות יותר. בשלב מתקדם יותר יש מקום לעסוק גם במה שמתרחש בעולם הפנימי של האדם.

חכמים הזכירו (יומא עה) שתי אסטרטגיות להתמודדות עם מצוקה רגשית: "דאגה בלב איש": "ישיחנה לאחרים" – לדבר, להעמיק, להתבונן ולשתף, ו"ישיחנה מדעתו" – לעסוק בדברים מעשיים אחרים ולא לצלול פנימה לעומק החוויה. אין כאן מחלוקת. שתי הגישות נחוצות, כל אחת בעתה ובזמנה.   

כאשר אדם דבק יתר על המידה באסטרטגיית ההכחשה, הוא עלול דווקא להתחפר במפגש עם השבר ולא להשתחרר ממנו. תפקידו של הרגש הוא לחבר את האדם עם מציאות החיים, וחלק מהמציאות הוא קיומו של הכאוס שאותו חווה האדם. כשאדם חווה אירוע מסוג זה, הזיכרון הרגשי עלול להחזיר אותו שוב ושוב לאותה חוויה ודווקא ההכחשה עלולה להעצים מגמה זו. הרגש חש שהוא לא מצליח לעשות את תפקידו, והוא חוזר ו"מזכיר" את האירוע המאיים. לכן, לאחר שוך הסערה כדאי לשוחח עם האנשים הקרובים ולבטא רגשות וכן לבחון מחדש את ההסתכלות שלנו על הדברים.

להפחית התפעלות מהכאוס

אחת מצורות החשיבה שיכולה להקל, היא לשנות את ההסתכלות על החיים: במקום לחשוב שאמור להיות סדר, והכאוס הוא הפתעה, להפוך את ההסתכלות: אמור להיות כאוס והסדר הוא ההפתעה. רוב המציאויות בעולם פועלות לפי סדרים קבועים וצפויים. לטבע יש חוקים די ברורים ושיטתיים, מערכת הזמן פועלת בצורה עקבית, לאנשים יש הרגלים ודפוסי פעולה אופייניים. עולם כמנהגו נוהג -  זהו יסוד הסדר. ואולם, מיעוט הדברים בעולם פועלים בחוסר סדר ובחוסר הגיון לפי תפיסת האדם. יש הפתעות ויש חריגות. לדוגמה, לרוב האדמה יציבה, אבל יש מקרים שהיא רועדת. קו החוף הוא גבול לים, אבל לעיתים נדירות הים עולה ומציף. רוב הנסיעות מגיעות בשלום ליעדן, אך יש תאונות. שידוד מערכות - זהו יסוד הכאוס.

מה הדבר הבסיסי ומה ה"חידוש"

במקורות רבים רואים שמה ש"עובד" זה החידוש. למשל כשאדם קם בבוקר הוא מברך פוקח עוורים. כלומר, יכולת הראייה שלנו אינה דבר "מובן מאליו", זהו חידוש שיש לברך עליו. הכאוס אינו "מתחדש" בשעה שהוא יוצא לפועל, הוא היה שם תמיד, רק שבזמנים מסויימים ניתן לו "דרור" (ירמיהו, לד, יז: הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר... אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב). כאשר מתרחש אסון נורא, ההסתכלות היא שהוא בא במקום אסון גדול הרבה יותר – מה יתאונן אדם חי, דיו שהוא חי (איכה רבה, ג,יג).

רעיון זה מתייחס אפילו לעצם קיום העולם. בספר בראשית כתוב שהארץ "הייתה" תוהו ובוהו, בלשון עבר. אך בא איוב ומסביר שהקב"ה "תולה" ארץ על בלימה, בלשון הווה. כמו סוס שרוצה לברוח ומחזיקים אותו שיעמוד (רש"י ושפתי זקנים, איוב, כו, ז). הרב וולבה "בעמל רב עולה לאדם להיגמל ממושכל-ראשון זה, וללמד את עצמו שאין שום דבר מובן מאליו, ולא 'מגיע' לו מאומה" (עלי שור, ב, רפ). גם יצירת עם ישראל מתחילה מ'בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו'. שום דבר אינו מובן מאליו, אפילו לא מחזור הטבע ולכן חקלאי הזורע באדמה ומקווה להחזיר את השקעתו, הוא בעל אמונה "שמאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת, לא).

מדוע המחשבה נשאבת לכאוס

למרות שאנחנו מודעים לאפשרות של חוסר הסדר, בדרך כלל "נאחזים" ביסוד הסדר. כאשר מתרחש לנגד עינינו אירוע שמהווה יציאה מהסדר הרגיל, הוא תופס את תשומת ליבינו ומזעזע אותנו. אנחנו עלולים לשאול את עצמנו: אולי הדברים היציבים והבטוחים שלנו עלולים להתערער ולהיעלם פתאום? אולי גם לי יקרה פתאום משהו לא צפוי? מדוע זה קורה? ישנו כלל פסיכולוגי חשוב: המחשבה נמשכת להרהר באירועים חריגים. מה שחריג נתפס כמשהו מעניין יותר או חשוב יותר שצריך לשים לב אליו יותר. קוץ ואליה בו - בזה עצמו טמון הפתח להתמודדות: הבנה שאירועים אלה הם אכן חריגים ואינם מציאות החיים רוב הזמן! 

הבעל שם טוב (כתר שם טוב, ב, תיד) המשיל משל על אריה שיצא עם גוריו לטיול חניכה. הוא הראה להם חיות שונות והסביר להם בגאווה שהם, האריות, מלכי החיות. אין מי שיוכל לעמוד בפני גבורתם העצומה. בערבו של יום, נכנסו האריה וגוריו לנוח במבנה עתיק, שם ראה אחד הגורים פסיפס המתאר את שמשון הגיבור משסע ארי כשסע הגדי. נבעת הגור ואמר לאביו: מדוע אמרת לנו שאנחנו החזקים ביותר? הנה אדם משסע ארי! השיב לו האב – בדיוק בגלל זה – הרי שאם היה מדובר בתופעה טבעית ושגרתית, איש לא היה טורח לתעד זאת בפסיפס.

רבי שמחה זיסל זיו מקלם (בית קלם עט׳ שסב): "הנה ראיתי במכתבו הנעים אשר כהנראה הוא מבוהל ממאורע [המגיפה] הנעשה בעת ההיא. אתפלא ידידי על איש נבון... שיבהל מזה, הלא ידענו גם ידענו כי קירבת המוות לעיני משכיל גם בעת בריא כאולם נגד עיניו יעמוד וכו׳. ואין הפרש בין זה העת, רק כי בזה הוא בגלוי לעין כל... אמרו חכמי הרופאים כי העולם יתפאר על שרואים לפעמים חלילה אחד נופל ומת כרגע, אך יותר יפלא על אדם שהוא הולך וחי אף רגע כפי רוב הפגעים אשר הוא עלול כל רגע ורגע, אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת לשמרו ולנצרו והוא ישמרנו תמיד".

כאשר מטמיעים את המחשבה שהסדר הוא ה"חידוש", אזי כשפוגשים את הכאוס, הנפש פחות "מתפעלת" ממנו משום שהוא נחווה כחלק אינטגרלי מהמציאות, ולא משהו שמחוץ לה. לעומת זאת, אם הנחת המוצא שהעולם כולו יציב, צפוי, בשליטה – אזי כשמתברר שאינו כך, הזעזוע עמוק כשכל הנחת היסוד מתערערת.

חלק ב – לצמוח מתוך המשבר

המפגש הפתאומי עם הכאוס הוא נקודת 'משבר' שיכול להיות נקודת מפנה שיכולה להוליך לצמיחה והתפתחות. כמו יולדת שיושבת על המשבר שנמצאת בסיכון יחסי, אך בסופו יש סיכוי גדול ללידה בריאה. התערערות ה'מובן מאליו' שעל פיו חי האדם מאפשרת לו לעשות ארגון מחדש של חייו, "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי - אילולא שנפלתי לא קמתי" (ילקוט תהילים, תרכח). "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [מיהו]? רבי מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה". (יבמות, קכא). הגלים אמנם מסכנים את הניצול, אך גם בעצמם הם אלה שמוליכים אותו לחוף מבטחים. 

כיצד הדבר נעשה? כאשר פוגשים כאוס, "נזכרים" בו פתאום ועלולים לשקוע במחשבות אודותיו. כמענה לכך אפשר לשקול כיוון מחשבה שמכיר בכאוס ומכיל אותו כחלק מהחיים, מתוך הבנה שיש במציאות חלקים לא צפויים, לא מובנים, מאיימים ומפחידים. אבל, האם המסקנה היא שכל החיים הם חסרי וודאות וסדר? ישנם לא מעט דברים יציבים וקבועים שאנו יכולים לזהות בסביבת החיים שלנו. במילים אחרות, ניתן להכיר במיעוט המצבים שבהם יש יציאה מהסדר, אך לזכור שהם מיעוט ולא הכלל – להצליח להחזיק בו זמנית גם את יסוד הסדר וגם את יסוד הכאוס.

לכך יש השפעה על היכולת להפוך את הטראומה לצמיחה. המפגש עם הכאוס מכריח את האדם להשתחרר מאשליית הביטחון המדומה בה החזיק בעבר, ביטחון המבוסס על הנחה שגוייה שהמציאות תמיד בטוחה וצפויה. כעת האדם עובר לתפיסה משוכללת יותר של ביטחון: ביטחון למרות חוסר הוודאות שקיים במציאות. הדברים כמובן רלוונטיים לזמן שבו הסכנה חלפה. 

אירוע של פגיעה ברצף מזמין את האדם להיות "רך כקנה ולא קשה כארז", לפתח גמישות שתאפשר לו לעבור מתפיסה קודמת שבמסגרתה הכחיש את קיומו של הכאוס, לתפיסה של הכלתו והכרה בו כחלק בלתי-נפרד ממציאות החיים. "תניא, אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [מיהו]? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו" (יבמות קכא. וראו פירוש הגר"א יונה, א,א). לנענע בראש, הכוונה אולי, להרכין ראש  בבחינת "ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים" - לוותר על האשלייה שהכל בידינו, להכיר בחוסר האונים כחלק מהחיים ובתוך זאת ליצור תחושת יכולת השפעה גם אם היא מוגבלת.

לסיכום: חיינו נמצאים בתוך "רצפים" של שגרה, של טבע המציאות, של טבע האדם ושל כללי ההתנהגות. הרצפים נותנים ביטחון אל מול הכאוס הקיים במציאות. כאשר נקטע אחד מהרצפים, אנו פוגשים במלא עוזו את הכאוס שרגילים להתעלם ממנו, ואז עלולה להיווצר מצוקה רגשית. בשלב המשבר אדם אינו בשל להתמודד בבת אחת עם ההכרה בכאוס, ולכן הוא מנתב את עצמו לחלקים המעשיים של המציאות ומסיח דעתו מהמפגש עם הכאוס, אך הכחשה לאורך זמן עלולה דווקא להכביד על ההתמודדות. בהמשך ישנם שני שלבי התאוששות. בשלב ראשון אדם מכיר בכאוס ומבין שהוא לא החידוש, דווקא הסדר הוא החידוש. בשלב שני הוא צומח מתוך המפגש עם הכאוס על ידי כך שהוא מפתח ביטחון לצד ההכרה במגבלותיו.

לתגובות, הארות והערות - haymdayan@gmail.com