יעל בת 41 משתפת:
"חשוב מאד שכל המשפחה תיפגש מדי פעם" ככה כולם אומרים והחופש הגדול זה הזדמנות מצוינת למפגש משפחתי. כבת למשפחה עם עשרה נשואים בלי עין הרע. אכפת לי מאד הנתק שנוצר. והחלטתי שהשנה אארגן מפגש מעניין לכל המשפחה. התעניינתי אצל חברה על מסלול מעניין שמתאים גם לילדים קטנים וגם למבוגרים. תכננתי יציאה מרתקת לפרטי פרטים. החל ממקומות תיירות מעניינים. ים, מסלול ג'יפים לגברים, ועוד אטרקציות נחמדות. אפילו בררתי על חברת אוטובוסים שתסיע אותנו יחד למקומות הבילוי. כשהתכנית הייתה ברורה וסדורה שיתפתי את המשפחה ברעיון המתבשל.
עוד באותו היום התקשרה אליי גיסה וכבר בשאלה הראשונה הרחתי צרות: "את יודעת מהי העלות של יום כזה?"
"וודאי" עניתי לה. "בררתי את כל הנתונים. לקחתי בחשבון ששווה להשקיע ביציאה אחת משמעותית עם כל המשפחה מאשר בכמה יציאות קטנות"
"יפה שחשבת ככה, אבל חשוב לי שתביני שכל היציאות שלנו יחד לא עולות אפילו רבע מהיציאה הזאת, אין לנו אפשרות לעמוד בהוצאה הזאת, אתם כמובן יכולים לנסוע, אבל אנחנו לא נשתתף".
נותרתי דוממת, הייתי מאוכזבת. אחרי שעות של תכנונים הכל ירד לטמיון. איך לא חשבתי על זה?! והרי היא כל כך צודקת. גם כך היא בקושי סוגרת את החודש…
אל תחשבו שירדתי מרעיון המפגש, די מהר התאוששתי ובררתי על פארקים נחמדים חינמיים. אפילו ווידאתי שיש תחבורה ציבורית מכל רחבי הארץ, הן אנו מפוזרים בארבע כנפות הארץ. כשאיתרתי פארק מתאים הודעתי לכל המשפחה. אך שוב הופתעתי עם טלפון.
הפעם זאת הייתה גיסה אחרת. דווקא עדינה, אחת שבקושי מביעה את דעתה. אך הפעם היא הייתה נחרצת בדעתה. "תקשיבי, אני לא מוכנה לנסוע לפארק כל כך גדול. אני לא מסוגלת לרדוף אחרי הקטנים שלי ברחבי הפארק. כולם ישבו ויפטפטו בנחת. ואני אתרוצץ אחרי הילדים. את יודעת שהילדים שלי לא נשארים בד' אמות שלי ואין לי ילדים גדולים שישמרו על הקטנים. אני לא כמוך. את צריכה לחשוב על כולם כשאת מקבלת החלטות".
ומול טיעון היוצא מן הלב, אין לי מה לעשות. צודקת גיסתי הנחמדה. אין לה סיבה לטרוח על יציאה רק בשביל לרדוף אחרי הילדים בפארק כל כך רחב - ידיים.
כמעט התייאשתי. ואז נזכרתי בגינה קטנה ונחמדה מתחת לביתנו. זוהי גינה נחמדה ומגודרת. הילדים לא יכולים להיעלם שם, זה יכול להיות פתרון מושלם. מיד הודעתי לכל המשפחה על שינוי מיקום המפגש. אבל גם עכשיו לא פספסתי טלפון חשוב. גיסתי מחיפה הייתה על הקו ובקולה תרעומת: "תגידי, נראה לך הגיוני שאסע שלוש שעות כל צד, רק בשביל שתי מגלשות. וקרוסלה?! יש לי ילדים גדולים זה לא גינה שמספקת אותם. ובעיקר בחופש שגם המתקנים הללו יהיו תפוסים..."
שוב היא צודקת ואני טועה ואני כמעט מיואשת. עד שעולה לנו רעיון מבריק. בעלי מציעה את האולם של התלמוד תורה שבו הוא עובד. האולם יינתן בחינם. רק נזמין מתנפח ומכשיר ימבמבם בעלות נסבלת וזה יכול להיות פתרון מושלם. אני מציעה את הרעיון למשפחה. התגובות בהחלט נלהבות. אני מחכה יום- יומיים לקבל את הטלפון הנזעם וכשהוא מתמהמה מלבוא אני ניגשת למלאכה הבאה: ארגון האוכל.
גם כאן אני עוברת מסכת של תלאות. אחת מתנגדת לקטשופ עם נקנקיות, אחת רוצה פיצה ולשנייה זה יקר. אחת רוצה לארגן ארוחה מושקעת אך לא מוצאת מתנדבות שיעמלו על המלאכה. בשלב הזה אני מסירה את שרביט ההובלה ואומרת שמישהי אחרת תארגן את החגיגה. אך לא נמצאת אחת כזאת בסביבה. פתאום כולן נאלמו דום. ברב ייאושי אני אומרת: "אז לא, השנה לא ניפגש, אולי בשנה הבאה. כבר אין לי כח…"
מה דעתכם?
האם אפשר לארגן מפגש ושכולם יהיו מרוצים?
איך אפשר לתכנן יחד ושלא יהיה את המארגנת הקבועה?
ואולי אפשר לוותר קצת על דעות אישיות בשביל שלמות המשפחה?
מה הפתרונות בנושא?