אני בת 45 ואם לעשרה ילדים. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שחווינו עם הבן השביעי שלנו רק בשביל שאוכל לעזור לילדים כמוהו.
יוסי שלנו בן שמונה. מאז שהוא קטן חשנו שהוא שונה מכל הילדים. הוא היה תינוק צרחן במיוחד. לא הצלחתי להרגיע אותה בשום צורה שבו אחיו היו נרגעים. הלכתי לכל הרופאים. כבר חששתי שמקננת בגופו מחלה נסתרת. אך לשמחתי ואולי לדאגתי לא מצאו מה מטריד אותו. כשגדל קצת התפתח כראוי אך המשיך להיות ילד נרגן ובכיין. הוא היה המרדן של הבית והגן. כל פעולה שביקשתי ממנו לבצע הוא היה מסרב בכעס. כל יום היה מריבות על הכניסה לאמבטיה. עם האוכל הוא היה משחק ומלכלך במקום לאכול. למרות הפצרותי הוא היה הורס חפצים, נוגע בדברים אסורים, מלכלך ומבלגן.
אבל מה שהיה הכי מטריד זה המריבות שלו עם החברים והאחים. הוא היה אלים במיוחד. כל הזמן היה מושך בשערות, בועט, נושך ומסתבך במריבות. ומה שהיה הכי מבאס זה שכשנענש היה כועס ומתלונן שהוא הקורבן והתחילו אתו. לאט, לאט הסביבה התחילה לרמוז לי שייתכן ויש לו בעיית קשב. כשהבעיה הלכה והחמירה והקושי ניכר גם בתפקוד בכיתה א'. פנינו עם המלצה מהמורה לרופא משפחה המומחה להפרעת קשב והוא הביא מרשם לרטלין. התחלנו טיפול תרופתי להפרעת קשב ושום תוצאה לא נראתה באופק. ניסינו להחליף כדורים, לשנות את המינון. אך הילד רק הפך לעצבני וכעוס יותר.
הישועה הגיע ממקור לא צפוי. שבת אחת כשהתארחנו אצל חמותי. הילדים הגיעו נרגשים ואמרו לי שיוסי מרח את השמפו על כל הרצפה של השירותים. קמתי באנחה מהכיסא וניגשתי לטפל בנזקים. כשחזרתי אחיינית שלי ניגשה אליי בעדינות ואמרה לי: "תראי, אני לומדת חינוך מיוחד. לא נעים לי לומר לך. אבל אני בדיוק לומדת על בעיות בויסות חושי. אני עוקבת אחרי יוסי שלך ונראה לי שהוא סובל מזה. אולי תתיעצי עם מישהו בעניין. אני כמובן לא מאבחנת…". ככה נכנסתי איתה לשיחה. היא שאלה אותי כל מיני שאלות. אם יש לו בגדים שהוא לא אוהב ללבוש ופעילויות שהוא לא אוהב לבצע…
ביום ראשון התקשרתי לחברת ילדות העוסקת בריפוי בעיסוק והיא אבחנה בוודאות שהילד סובל מקושי בוויסות חושי. פתאום התחלתי להבין את הנגיעות שהורגשו אצלו כהרבצות. את הדיבורים שהתפרשו אצלו כפעמוני צלצול, את הבגדים שהתפרשו אצלו כמסרקות ברזל. את האמבטיה שהתפרשה כסיוט. לראשונה התחלתי לדבר אתו על מה הוא מרגיש, מה מפריע לו. כשהגעתי מתוך הבנה פתאום הוא הצליח להסביר את עצמו. במקום להתפרץ בזעם הוא ביקש ממני להוריד את התווית בבגדו ובמקום להרביץ לחבר שיושב לידו הוא למד לבקש לשבת לבד.
במקביל להתאמות התחלנו טיפול שבועי אצל מרפאה בעיסוק. היא נתנה לנו תרגילים לווסת את התחושה שלו, היא הסבירה שהוא חווה כל תחושה חיצונית כמו רעש ומגע כהצקה בלתי נסבלת ולעיתים הוא מחפש גירוי לחוות תחושה. למעשה המנגנון האחראי על פירוש התגובה לא מאוזן אצלו. כך התחלנו כל השבוע לתרגל אתו את התרגילים הרלוונטיים. דיברנו גם עם המורה והתאמנו לו את הציוד והמקום בכיתה.
התחלנו גם טיפול רגשי בתקווה לפצות על כל התסכולים שהוא חווה. כיום אנחנו כבר כמעט שנה אחרי האבחון ורואים שינוי מבורך. כולם מתפלאים על השינוי שחל בו.
אתם מתמודדים עם ילד מאתגר? תבדקו את כל האופציות. היום ממהרים לאבחן כל בעיית התנהגות כהפרעת קשב, בעוד בעיית הקשב יכולה להיות משנית בלבד. אני כמובן לא מנסה לטעון שכל ילד עם בעיות התנהגות סובל מקושי בוויסות חושי. אני רק פוקחת את העיניים לעוד כיווני חשיבה. לעיתים אבחון נכון יכול להציל ילד!