כולנו מכירים את התרחיש הבא: הם היו זוג צעיר עם ילד, ואז נולד הילד הנוסף. הבכור, זה שתמיד היה הילד הכי ממושמע - הופך לפתע לתוקפני. הוא מרביץ לתינוק, גורם לו לבכות, ואף חוטף לו את המוצץ. אתם בוודאי יודעים מדוע זה קורה - הילד הבכור שרגיל היה לקבל את מירב תשומת הלב - נאלץ לחלוק אותו עם מישהו נוסף וקשה לו מאד להתמודד עם זה.
אולם כאן - עושים ההורים טעות חמורה. הם עושים את הדבר שפותר להם את הבעיה וגורם לילד הגדול להתנהג בצורה נאותה, אולם בטווח הארוך הם מרגילים אותו לתפיסה עצמית שאינה נכונה, שעלולה לגרום לתוצאות פחות טובות בטווח הארוך.
הם מעצימים אותו, ומסבירים לו שהוא הילד הגדול והתינוק הוא הקטן. הוא יודע הכל, חכם, גאון, מבריק, ענק, וכמעט יכול להחליף את אבא ואמא - והתינוק הוא פצפון, חלש, טיפש, וחסר כל ערך.
למרות שבעיניים המבוגרות שלנו כמבוגרים לא מדובר באמת אבסולוטית אלא במילים שכייף לו לשמוע, בעיניים של ילד בן 3 המילים האלו נתפסות בצורה שונה לחלוטין. הוא עלול לאמץ את התפיסה הזאת, ולראות בעצמו חצי הורה (ילד הורי), והתפיסה הזו יכולה ללוות אותו גם בהמשך החיים.
לכן - למרות שניתן לילד את המקום שלו כילד הגדול של המשפחה, ונכבד את העובדה שהוא קצת יותר גדול - חייבים להדגיש לו את המסגרת של אבא ואמא - מול הילדים.
כשאתם משוחחים איתו הקפידו לומר "אבא ואמא ייקחו אתכם" (אותך ואת התינוק) - ולא "אנחנו (אבא אמא ואתה) ניקח את התינוק". הקפידו שהילד יישמע כמה שיותר משפטים שמכלילים אותו בקטגוריית הילדים ומבדילים אותו מקטגוריית ההורים.