כשהבן שלכם הגיע לגיל 'בר מצווה' התרגשתם מאד. הוא החל להניח תפילין ואף ללכת עם כובע וחליפה, הפנים שלו נראו פתאום רציניות ועינכם דמעו מהבגרות אותה הוא הציג.
לא חלף זמן רב והציפיות התחלפו באכזבה: הוא ממשיך להתנהג כילד, משחק במשחקי ילדים ולפעמים אף מציק לאחיו הקטנים. קיוויתם שלפחות שכשהוא יעלה ל'ישיבה קטנה' הוא יתבגר אך לדאבונכם הוא נוהג לחזור מהישיבה, להתיישב על הרצפה ולשחק במשחקי ילדים משל היה מדובר בילד בן 7. מה עושים?
מה אתם עלולים לעשות?
האינסטינקט הטבעי הוא לגשת אליו ולהסביר לו שהמשחקים כבר לא מתאימים לרמה שלו. "אתה כבר בן 15, וממש לא מתאים לך לשחק במשחקים של ילד בן 8". אם אתם ממש טיפשים אתם עלולים גם 'לעקוץ' אותו ולהסביר לו ש"יכול להיות שיוסי בן ה-5 היה צריך לעלות לישיבה במקומך? הוא מתנהג בצורה הרבה יותר בוגרת ממך", או "מעניין איך המשגיח יגיב כשהוא ישמע שבנצי בן ה-15 מסיע מכוניות בשיירה"...
אך, האם זה יעזור?
מסתבר שהוא ייפגע. גם כך הוא נבוך מול עצמו וכנראה שהוא לא גאה בהתנהגותו הילדותית. כשאתם מציבים מראה מול עיניו הוא עומד נבוך מול הדחפים התינוקיים עליהם הוא מתקשה להשתלט, והוא כנראה יצטרך להחליט אם להמשיך ולשחק בשעה שאתם לא מבחינים, להתעלם מחוויית הבוז שהוא חווה מכם, או לוותר על תחביבו תוך תפיסת הבגרות כצעד של וויתור והפסד - במקום לחוות את ההתבגרות כאפשרות של צמיחה והתקדמות אישית.
מה כדאי לעשות?
א. שם המשחק: מתן לגיטימציה - לשחק במשחקי ילדים זאת לא עבירה. אולי זה מרגיש לכם לא נכון, אך לא מדובר בתופעה שאתם חייבים לגנות. בניגוד למחשבה שאם ניתן לבן שלנו לגיטימציה להתנהגותו - ההתנהגות תתחזק, ברוב המקרים זה פועל בצורה הפוכה - כשאנחנו נותנים לגיטימציה להתנהגות היא דווקא מפסיקה. לפעמים כל מה שהילד שלכם צריך זה רק קבלת לגיטימציה, וברגע שהוא יקבל לגיטימציה לחלקים הילדותיים שלו ההתנהגות שלו דווקא תפסק והוא כבר לא ירגיש צורך להמשיך ולשחק.
נשמע לא הגיוני? ובכן, בחלק גדול מהמקרים הילד נבהל מהבגרות הפתאומית שנחתה עליו והוא מרגיש צורך להתחבר לחלקים הילדותיים שלו. ברגע שתראו לו שאתם לא כופים עליו להתבגר - הוא פחות ייבהל מהפחד שלו מחוויית ההתבגרות, ולא ירגיש צורך לשוב ולהביע את הגעגוע לתקופת הילדות באמצעות משחק.
ב. הרגילו אותו לקבל את עצמו - גם אם נתתם לו לגיטימציה והוא לא מפסיק לשחק, חשוב שתמשיכו ותתנו לו לגיטימציה למשחק והפעם מסיבה אחרת: אם הוא ימשיך לשחק שנה נוספת לא יהיה בכך שום אסון, אולם הלגיטימציה שתתנו לו תרגיל אותו לקבל את עצמו גם בשעה שההתנהגות שלו חורגת מעט מהציפיות הנדרשות ממנו. בהמשך, כשהוא ימצא פערים בינו לבין חבריו (וכל מתבגר מוצא פערים בינו לבין חבריו), הוא לא ייבהל מהשונות שלו ולא ירגיש צורך להסתיר אותה.
ג. שוחחו אתו בפתיחות - אם תצליחו להימנע מלתת ביקורת ואף לתת לבן שלכם תחושה של לגיטימציה למשחקו הילדותי, יש סיכוי שתצליחו להגיע לליבו ולשוחח אתו בפתיחות, ואם השיח שלכם מולו יהיה פתוח, תוכלו לשאול אותו ואף להבין מהי המשמעות של חווית המשחק עבורו.
אם הוא ירגיש בנח מולכם, תצליחו לשוחח אתו על תקופת הילדות מול תקופת הבגרות ועל הפחד שלו להתבגר, הוא יוכל לספר לכם על החששות שלו מול ההתבגרות המאיימת שנכפית עליו - ואתם תוכלו להרגיע אותו ולומר לו שלא מצופה ממנו להתבגר ביום אחד, כשתהליך ההתבגרות מתפרש על פני תקופה של כמה שנים.
(אם תהיו מסוגלים אף לחשוף מולו חוויות אישיות דומות שלכם מהתקופה שבה אתם הייתם בגילו, הוא ירגיש הרבה יותר בנח לשתף אתכם ברגשותיו הכמוסים...)
למרות זאת - אם אתם רואים שהוא ממשיך לגדול ולא מתבגר, כדאי לכם לפנות לאיש מקצוע בכדי להבין כיצד נכון להמשיך ולנהוג מול ההתנהגות הלא מותאמת שלו.
• • •
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)