להתמודד עם ילד צורח זה אף פעם לא כיף גדול. אבל יש משהו קורע לב בסיטואציה שבה הצאצא שלכם צועק לעברכם "לך מפה!" או "צאי מהחדר שלי!". בין אם המילים הללו מגיעות מפעוט נסער או ממתבגר כעוס, קשה שלא להיפגע מהן.
ולמרות שאתם עלולים להתפתות לתת לילדכם קצת ספייס או אפילו לפייס אותו על ידי תגובה בסגנון של, "בסדר, אני הולך!", פסיכולוגית הילדים, ד"ר בקי קנדי, מייעצת להורים לעשות בדיוק את ההפך.
"בפעם הבאה שילדכם שואג: 'התרחקי ממני, צאי מהחדר שלי!', דעו שהוא פשוט חושש", משתפת ד"ר קנדי. "מבועת מעצמו וחושש להפחיד גם אתכם".
כי הנה העניין: הצעקה הזאת אמורה להוות אינדיקציה ברורה לכך שילדכם חווה רגשות בעוצמה גבוהה. ורגשות כאלו מציפים ומפחידים. למעשה, הדבר היחיד שיותר מפחיד מלחוות את הרגשות הגדולים הללו, הוא להישאר איתם לבד, טוענת הפסיכולוגית. אז מה שילדכם באמת צריך ברגע זה הוא לא שתעזבו אותו, אלא שתישארו לצדו, כדי שיוכל לחוש את תמיכתכם ונוכחותכם.
"אני חושבת שאלו בעצם המילים שבאמצעותן ילדכם צורח את הרגשות המציפים והמפחידים שלו - וזה לא עליכם", אומרת ד"ר קנדי. "הילד בעצם נואש שנישאר, כיוון שבנוכחותנו האוהבת אנו אומרים לו, 'אני יודעת שהרגשות האלה מציפים אותך... אבל הם לא מציפים אותי. אני לא רואה בך ילד רע שאני צריכה להתרחק ממנו. אני רואה אותך כילד שטוב לו בפנים והוא מתקשה מבחוץ. ולכן, אני נשארת".
וכן, זה מאד הגיוני. אבל כשהרגשות הולכים וגואים, קשה לחשוב על המילים הנכונות להגיד, אז מה בדיוק הורה צריך לעשות אם הוא נקלע למצב הזה?
הנה התרחיש של ד"ר קנדי: "קחו נשימה עמוקה, הישארו ואמרו את המילים האלה: 'אני נשאר ממש כאן. אני לא מפחד ממך, אני לא מפחד מהרגשות שלך. אני אוהב אותך ונעבור את זה ביחד'".
אוקיי, זה לא משהו שקשה מדי לביצוע. אבל יש הטוענים שאם הילד מבקש לתת לו ספייס, יש לכבד את בקשתו. כי אחרי הכל, האם הצבת גבולות וכיבודם הם לא אחד מהכישורים החברתיים החשובים ביותר שאנו יכולים ללמד את בנינו ובנותינו?
"גבולות הם חשובים", עונה ד"ר קנדי. "חשוב ללמד את יורשי העצר שלנו לתעדף את הצרכים שלהם ולהציב גבולות ולעמוד בהם. ישנן כל כך הרבה דרכים בהן אנו יכולים להעצים ולכבד את גבולות ילדינו בצורה משמעותית. עם זאת, אני לא חושבת שזה הזמן הנכון לעשות זאת. כאשר הילדים שלנו נמצאים במצב קיצוני של חוסר ויסות, מה שהם צריכים יותר מהכל הוא: 1) להיזכר בטוב שיש בהם (הם ילדים טובים שבסך הכל מתקשים). 2) להבין שהתחושות שמרגישות כה מפחידות וסוחפות לא מפחידות אותנו, שהם לא מרחיקים אותנו מהם".
אבל אם אתם מרגישים שהנוכחות שלכם רק מחמירה את המצב המאתגר בכל מקרה, תוכלו לבחור בגישה פחות ישירה. הנה מה שד"ר קנדי מציעה לעשות: עמדו עם הגב לקיר, הניחו יד על הלב, עצמו את העיניים ופנו להתמקד בנשימות עמוקות. מדי פעם, אתם יכולים לומר בקול רם לילדכם, "אני כאן. אני אוהב אותך".
"לראות את הנוכחות הרגועה והחסונה שלכם בתוך הסערה הרגשית של ילדכם, עשויה להיות המסר החזק ביותר שאתם יכולים להעביר לו", היא אומרת.