חג פורים, חג גדול לילדים.
הוא בא אלי ביום האחרון של חנוכה, ואמר לי שהשנה הוא מתחפש לחייל
אמרתי לו שבעקרון זה בסדר אבל זה עוד מוקדם לחשוב על זה.
בסתר ליבי האימהי נחבא לו איזה חלום שבינתיים יהיה לי רעיון מקורי יותר, ייחודי, מושקע, ואצליח לשכנע אותו, והוא יהיה האחד והיחיד בכל הכתה, בכל השכונה, מה שלא ממש קרה בשנים האחרונות אבל אולי הפעם, מי יודע...
אז הוא בא שוב כמה ימים אחרי ט"ו בשבט, והתלונן שאנחנו המשפחה היחידה שעדיין לא תכננה את התפושות.
מייד המצפון שלי החל לנקוף, אולי אני באמת בפיגור? לא יוצא לי לפגוש אמהות, אין לי מושג מה קורה במשפחות אחרות.
"יאלה, אז בוא נחשוב למה תתחפש השנה" אמרתי לו מייד והתיישבתי על הספה, תוך כדי שאני גוררת את גיגית הכביסה לידי, שהרי דיון על התחפשות זה לא סיבה מספיק מוצדקת לשבת על הספה סתם ככה בשעה 5 אחרי צהרים.
"מה את אומרת על חייל?" הוא שאל ישר, עדיין דבק במושכל הראשון שלו
"מצוין, רעיון מעולה!" אמרתי לו ובלעתי את הרוק שוב, נדהמת מהשקר הגס של עצמי.
שוב מנסה להשלים עם העובדה שגם השנה תהיה לו תחפושת "מוזנחת" עם רעיון נדוש, תחפושת שלא השקעתי בה כלום מלבד שיטוט בין החנויות השונות, לא מחשבה, לא גזירה והדבקה, לא רעיון מפוצץ, כלום כלום כלום.
"אבל שנה שעברה התחפשת לחייל, אתה בטוח שאתה רוצה שוב?" ניסיתי את מזלי
"לא!" הוא נאנח בייאוש "שנה שעברה התחפשתי לצנחן, השנה אני אתחפש לחייל סיירת מטכ"ל"
"אהה..." הנהנתי ומייד הבנתי שאני לגמרי לא בעניין.
למחרת, ממש במקרה פגשתי את גיסתי, "למה את מחפשת את הילדים?" היא שאלה עוד לפני השלום. כנראה שהאדון שלי צדק, אכן נושא התחפושות כבר ממש חם, איזה מזל שהעלנו את הנושא לדיון אתמול. "לחייל", שלפתי מייד את התשובה, כנראה שהשלמתי עם הרעיון.
"ואגב, אני לא מחפשת אותו, הוא מתחפש לבד..." קרצתי לה, והמשכתי הלאה.
"חכי רגע" היא קראה לי פתאום וסימנה לי לחזור לאחור, שבתי על עקבותיי.
"יש לי תחפושת מושלמת של חייל מאחי הקטן, אל תקני, חבל על הכסף, בערב אני אשלח לך תמונה"
"נהדר! תודה!" שמחתי, בכל זאת, 150 שקל זה כסף שאפשר לעשות איתו משהו יותר מועיל.
בערב התכנסנו אני והבוס הקטן לדיון שני בתחפושת, פרשתי בפניו את התמונה של הילד החמוד שמחופש לחייל והבטחתי לו שאני מתחייבת גם על הרובה שבתמונה, ואפילו על איפור הפנים.
העסקה נפלה עוד לפני שהיא עלתה על השולחן "אבל אמא, הוא חייל קומנדו! את לא רואה? תסתכלי על השכפ"ץ"
"אהה..." פעם שניה שאני מגלה בורות מושלמת, אבל בכל זאת אני לא מתייאשת, "ומה רע בקומנדו?"
"בסיירת מטכ"ל יוצאים למבצעים יותר חשובים מקומנדו", אני מסתכלת על הילדון החמוד שלי שעוד לא מלאו לו 8 שנים ומתפעלת מהידע הצבאי הנרחב שלא הספקתי לרכוש ב-30 שנות חיי.. "טוב, אז מתי הולכים לקנות תחפושת?" הוא ניגש ישר לעניין.
"יש עוד זמן עד פורים, נראה בשבוע הבא" הבטחתי ופניתי לעיסוקי.
וכשסוף סוף מצאנו יום לצאת לחנות, גם המוכרת הנחמדה עם כובע הליצן והלבוש הססגוני והשמח לא הצליחה לבלבל אותו כשגילתה שתחפושת המטכ"ל במידה שלו אזלה, הוא היה נחוש בדעתו לא לאשר את חיל הים, לא את הצנחנים, לא את הקומנדו וגם לא את דובדבן וגולני, רק מטכ"ל!
לאחר המסע המפרך חזרנו הביתה כשבידנו השלל, תחפושת של חייל סיירת מטכ"ל, רובה שגם את הדגם שלו לא היה פשוט למצוא, ועוד כמה אביזרים משלימים: רימונים, מימיה צבאית קטנה ועוד כמה חתיכות פלסטיק שחורות שלא התיימרתי להבין את תפקידן ומטרתן.
הילד היה מאושר באדם, ערך תצוגה ראוותנית ומרשימה בפני כל תושבי הבית שכללה הסבר מפורט על תפקידו של כל תפר וסמל.
ולי לא נותרה ברירה אלא לרוץ למחרת לאותן חנויות עם הילד השני ולקנות לו העתק מושלם של התחפשות של האח הגדול, על כל פרטיה ודקדוקיה.
פורים עדיין לא הגיע, אבל מאז ועד היום, כל יום אחר הצהרים אנחנו מקימים יחידה צבאית מובחרת, שכוללת בנים ובנות מאובזרים ומצוידים כראוי, שנלחמים באויב סמוי, ומגיעים לארוחת הערב לאחר הקרב, מותשים ועייפים, ולי כבר לא אכפת כלום כל עוד זה במקום המלחמות איתי...