אתמול הילד קיבל החלטה טובה ללמוד טוב יותר, לסדר בעקביות את חדרו ולהתחיל לאכול ירקות, מתוך מטרה כנה להשתפר ולהיות ילד טוב יותר. אכן, החלטה נהדרת, אך הסיכוי שתחזיק יותר מיום שואף לאפס. הילד יבין מהר מאוד שהוא לא יכול לעמוד בכך, יתאכזב ויחווה תחושת כישלון. סביר להניח שבעתיד הוא ישתדל להתרחק מהחלטות 'טובות' ויעדיף לדבוק בהרגליו.
זהו בדיוק מקומנו כהורים לסייע לילד להפוך את השתיל הקטן והחלש של ההחלטה שקיבל לאילן איתן של דרך חיים טובה יותר.
הביעו אמון ברצון הילד
ראשית, עלינו להאמין להכרזה של הילד. כן, גם אם שמעתם את אותה החלטה כבר הרבה מאוד פעמים. משפט בסגנון "כן, כן, שמעתי אותך, עוד שבוע תשכח מזה לחלוטין" בוודאי יחסל כל התחלה טובה. צריך להבין שהילד לא מנסה לעבוד עלינו, והוא אכן מאמין בכוונותיו.
אף אחד לא אוהב להיענש, להינזף ולהרגיש פחות טוב מהסביבה. הילד רוצה להשאיר באמת ובתמים את כישלונותיו בעבר, לא פחות מההורים שמקווים שהמצב ישתנה. אך ללא תמיכה מצד האנשים הקרובים ביותר, סיכויי ההצלחה שואפים לאפס.
הילד חייב להרגיש שגם ההורים מאמינים ביכולתו להצליח. אין שום טעם לנסות לגרום לילד לעשות "דווקא", להוכיח שהוא מסוגל לעשות משהו למרות הכול. השיטה הזאת עובדת מצוין בסרטים ובספרים, אבל בחיים האמתיים הילד פשוט קולט את חוסר האמונה של ההורים בכוחותיו, וחדל מכל הניסיונות לשנות את המצב לטובה.
בשלב הזה חשוב מאוד לדון עם הילד בתכניותיו ברצינות. לפעמים הילדים מתלהבים כל כך מהיעדים שהם מציבים לעצמם, שהם כלל וכלל לא מתייחסים למציאות. כשהם רואים שבפועל החלומות שלהם אינם ברי השגה, הם מוותרים על כל הניסיונות לשפר משהו. חשוב מאוד למנוע את הגישה הזאת של "הכול או כלום", ומראש לקבוע עם הילד מה הוא רוצה ומה הוא יכול להשיג.
בנוסף, כדאי לשקול מהם השלבים שהילד צריך לעבוד בדרך אל החלום (למשל, מבחני ביניים, מעבר לקבוצה אחרת, רישום לחוג כלשהו). הרכיבו עם הילד את תכנית העבודה ותבדקו לאיזו עזרה הוא יזדקק בכל שלב.
פרס, עונש או עידוד תחרות?
בהמשך, כדאי לבדוק כיצד אנו תומכים בילד ומגבירים את המוטיבציה שלו. קיימות שלוש שיטות מרכזיות, אך הדרך המומלצת היא לשלב בין שלושתן ולהתאים אותן לאופיו של הילד, כדי שחלילה לא תושג המטרה ההפוכה.
פרסים זו כנראה השיטה הפופולרית ביותר לעבודה עם ילדים. "תעשה כך וכך ותקבל את זה ואת זה". אין ספק, במקרים רבים זה אכן עובד. הילד משקיע ובסופו של דבר מקבל את הפרס המיוחל. הבעיה מתחילה כשהמחיר שהילד צריך "לשלם" עבור הדבר המובטח נראה לו גבוה מדי. כשהילד צריך לעבוד קשה מאוד בשביל דבר שהוא לא באמת שווה כל כך בעיניו, הוא מוותר כמו כל מבוגר שרואה דבר נחמד אך יקר מדי בחלון הראווה.
נזיפות ועונשים הם הצד השני של המטבע, והם פופולריים לא פחות. כאמור, הילדים לא אוהבים להיענש, ובניסיון לחמוק מהעונש הם עושים את הדבר הנחוץ. אך לעיתים קרובות זה פשוט לא עובד, לא רק מכיוון שהילד מתרגל לעונשים ומפסיק לשים לב לנזיפות, אלא מפני שהכעס המצטבר והשנאה כלפי המעשה המדובר, למשל הלימודים, פשוט גובר על כל הכוונות הטובות.
אופי תחרותי נשמע כמו מצב אידאלי. הילד אינו זקוק לשום עידוד חיצוני, ומתוך הבחירה החופשית שלו רוצה להשיג את המטרה, לנצח, לזכות, להשתפר. הוא מוכן להתערב שהוא ישיג את יעדו ועושה הכול כדי לעשות זאת באמת. אך הצד האפל של הרוח התחרותית היא היחס של הילדים האלה כלפי הכישלונות והאכזבות.
דווקא הילדים התחרותיים שמתחילים את המירוץ מתוך רצון ושאפתנות, מוותרים אחרי הכישלון הראשון מתוך אכזבה עמוקה ותחושה שהם לא מצליחים כלל. המשימה הגדולה של הורים לילדים אלה היא להסביר שההצלחה היא עניין יחסי, וכל אחד שהשתפר במשהו והתגבר על הקשיים הוא מנצח, גם אם 'רשמית' הוא לא ניצח.