בשנים האחרונות הורים נוטים להיות חברים של ילדיהם. האם זה טוב לשני הצדדים או לפחות לצד אחד?
בואו נתחיל מהגדרה יבשה. מהי חברות? חברות היא מערכת יחסים בין שני אנשים, המבוססת על קרבה נפשית, אינטרסים משותפים וקשר הדדי. אחד מהמאפיינים הבולטים של חברות אמתית היא שוויון בין החברים וכבוד הדדי.
כעת נראה את מערכת היחסים בין הורים לילדים. יחסים אלה הם הירארכיים, כשלהורים יש זכות ללמד, לחנך, לכוון ואף להעניש, ואילו ילדים אמורים לציית ולהקשיב להורים. לא כל דבר יכול להפוך למושא הדיונים, ולהורה יש זכות לכפות את דעתו על הילד, מה שחבר לא יכול להרשות לעצמו. לחבר יש זכות להביע את דעתו, אך אין לו זכות לאסור או להכריח.
יסוד נוסף שקיים ביחסים בין הורים לילדים ולא קיים ביחסי חברות הוא התלות. הילדים תלויים בהוריהם מבחינה פיזית (הילד לא מסוגל לשמור על עצמו באופן מלא), מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית ומבחינה פסיכולוגית. כל עוד קיימת תלות כזאת, קשה לדבר על חברות.
כיצד, אם כך, נולד הטרנד הכובש של חברות בין הורים לילדים? לפני כעשרים שנה שונתה הגישה הכללית בחינוך הילדים. ומחינוך אוטוריטרי, השתנתה דעת מומחי החינוך לגישה דמוקרטית המכבדת את אישיות הילד, ומדגישה את הצורך להסביר ולשכנע ולא לדרוש ולהכריח.
המסר "ההורים צריכים להיות חברים של ילדיהם" הפך לסיסמה של הגישה ההומניסטית החדשה. בצורתו המקורית, המסר לא בא לבטל את ההיררכיה הקיימת בין ההורים לילדים, אלא לתת יותר כבוד לחופש של הילד, להסביר לו לא רק "איך", אלא גם "בשביל מה", לתת לו אפשרות לקבל החלטות עצמאיות לצד החלטות שנכפות עליו על ידי הוריו.
עם הזמן, הנטייה לחינוך הומניסטי יצאה מכלל פרופורציה. השאיפה לזכות בכבוד בעיני הילד הפכה לפחד לאבד את האהדה של הילד, ובמשפחות מסוימות הגיעה לממדי אסון.
כשהשליטה על הילד והתנהגותו יורדת לרמה מינימאלית, ואילו הכבוד כלפי ההחלטות העצמאיות שלו עולה לרמה מקסימאלית, בפועל אנחנו רואים הורים שלא יודעים להציב גבולות, וילדים שסבורים שהכול מותר. ילדים כאלה נראים או בטוחים בעצמם בצורה מופרזת על גבול חוצפה או להפך, חסרי ביטחון עצמי, כי אף אחד בעצם לא הסביר להם "מה נכון". ההורים לפעמים אפילו חוששים להעניש את הילד, היות והעונש מסכן את החברות ביניהם, כי חברים לא מענישים זה את זה. לעיתים קרובות הילדים לומדים לנצל את הפחד של ההורים לאבד את אהדתם, ומתנהגים באנוכיות עם נטייה למניפולציות.
כיצד לבסס חברות תקינה בין הורים לילדים?
היחסים נעימים לשני הצדדים. החברות הזאת לא מקשה לא על הילד ולא על ההורים, לא מאלצת אף צד להתנהג בצורה לא טבעית או לסבול אי נעימות מחשש לפגיעה ביחסי חברות.
ההורים משתדלים להבין את הרגשות והרצונות של הילד, אך גם לא מסתירים את רגשותיהם. היחסים במשפחה פתוחים וכנים. ההורים פתוחים לתקשורת עם הילד, לא מסתירים ממנו את האירועים החשובים למשפחה ומנהלים עם הילד דו-שיח פתוח גם בנושאים החשובים לו.
ההורים מעבירים לילד את הערכים והנורמות המקובלות במשפחה ומתעקשים על עמידה בהם. ההורים מציבים לילדים גבולות. הם מסבירים מה הניע אותם לאסור על דברים מסוימים או לכפות דברים אחרים, אך ההחלטה הסופית האם מותר או אסור לעשות דבר זה או אחר נשארת בידי ההורים, בין אם הילד הסכים עם ההסבר ובין אם ההסבר לא סיפק אותו.