ילד הוא יצור מורכב ומופלא עם מנגנוני הגנה והישרדות אוטומטיים אותם נטע בו הבורא יתברך בכדי שיוכל להתפתח ולשרוד כהלכה. כאשר מבקשים אנו לנסות להבין את נפש ילדינו ואת פועלם חשוב שנדע שלכל ילד באשר הוא, גם לאותו אחד שכלפי חוץ נראה שלול רסן ונטול משמעת, ישנו רצון פנימי עז ובסיסי לרצות ולקרב אליו את הוריו, גם כאשר הוא מראה ועושה בדיוק את ההיפך.
אם נשים לב לתכונות ילדינו נבחין בכך שלכל אחד מהם יש את היופי הייחודי לו לצד "שיגעונות" שעשויים להוציאנו מדעתנו. האחד כל הזמן "מתבכיין", השני "מפספס" בלי סוף, השלישי כל הזמן מנסה להראות עד כמה הוא יודע יותר טוב מכולם, והרביעי, נראה שמנסה בכל מאודו לעשות כל הזמן בדיוק ההיפך ממה שהוא מתבקש. כל אחד והחגיגה שלו.
אם כן, איך מסתדרת האמירה שלכל ילד יש רצון פנימי עז ובסיסי לרצות את הוריו אם בפועל נראה שההיפך הוא הנכון? בכדי להבין את התשובה לקושייה חשוב להבין את נפש הילד ומנגנוני ההגנה הפועלים בו.
לכל אדם, מרגע הולדתו, ישנו צורך בסיסי וקיומי לשייכות. הוא חייב מסגרת בה יוכל להתפתח ולגדול כהלכה, כאשר במסגרת זו ישנה דמות אחת או יותר אשר אליה ייקשר ועליה יסמוך שתעניק לו את כל הצרכים הבסיסיים לו ביותר. השייכות מהווה חמצן לנשימה ואין הוא יכול בלעדיה כלל וכלל. בכדי להבין את הדבר נדמה לעצמנו שאנו מוזמנים לאולם אירועים רחב ידיים והאדם היחיד שאנו מכירים באותו האירוע הוא החתן או הכלה שעסוקים כעת בחתונתם. אנו מתבוננים סביב סביב ומחפשים פנים מוכרות, אפילו אדם אחד ויחיד לשבת לצדו אך לשווא. אין במקום אף אדם מוכר! במצב שכזה אנו נחוש אי נוחות גדולה המציפה את גופנו ואת נפשנו, בעודנו מחפשים מקום פנוי לשבת, לצד מגוון רחב של אנשים זרים האוכלים ומצחקקים להנאתם. ברוב המקרים יחפש האדם שנקלע למצב שכזה להתחבר למאן דהוא ולפתח שיחה על הא ועל דא, ולחילופין, ימשוך את הזמן כמה שרק יוכל ואז ברגע הראשון האפשרי ינוס על נפשו. כך בדיוק פועלת נפש ילדינו.
הילד זקוק לתחושת שייכות בכל רגע נתון וכאשר הוא אינו מקבל זאת בדרכים ישרות, פונה הוא לדרכים עקלקלות המעוררות צרות לרוב. רוב ההורים אינם פנויים פיסית או רגשית "להיות שם" בעבור כל אחד מילדיהם בכל רגע נתון בו יזדקקו להם, אם מפאת עומס העבודה, מטלות הבית, דאגה לכלכלה ועוד אלף ואחת סיבות שונות משונות. אומנם כאשר הילד מרגיש בחווייתו שהוא נדחק הצידה מכל סיבה שהיא, אף כאשר ההורים עושים כמיטב יכולתם בכדי להעניק לו עד היכן שידם מגעת, הוא בדרך כלל ימצא דרך להסב את תשומת ליבם האבודה בחזרה אליו. וכאן בדיוק נולדות כל ההתנהגויות החריגות. משמע, ילד יעדיף לקבל תשומת לב שלילית כאשר הוא מרגיש צורך בשייכות, מאשר לא לקבלה בכלל.
אומנם, הבעיה לא מתחילה כאשר הילד מתנהג בצורה "חריגה" ואף "מעצבנת" בכדי למשוך את תשומת הלב, אלא כאשר הוא מצליח לגרור את המבוגר להתעסק בו דרך אותה התנהגות שלילית. אם ניקח לדוגמא תינוק שקצת "מנדנד" אך לא זוכה להתייחסות כפי שהיה רוצה, בוודאי יעבור הוא במהרה לדציבלים צורמים מהם כבר יהיה קשה להתעלם ומאליו ימשוך אליו את אמא/אבא. לאחר מספר פעמים שכאלה, הוא כבר יוותר על שלב הנדנוד ויעבור ישירות להשמעת אותם דציבלים גבוהים שיספקו את הסחורה פה ועכשיו. דוגמא נוספת, כאשר ילד קורא לאביו בכדי שיוכל לספר לו משהו "חשוב" אך אבא עסוק בענייניו, הוא ימצא משהו מאוד שביר להתעסק בו, ולעיתים אף יבצע חבלה כלשהי בכדי למשוך אליו את אבא כמה שיותר מהר. כמובן שאבא יגיע תיכף ומיד אך יהיה זה כאשר ידו פרוסה על חמשת אצבעותיה וממש לא לשם חיבוק.
אם כן חשוב שנבין שבעצם בנפשו של הילד פועל מנגנון הישרדותי שמאפשר לו להרגיש שאכפת ממנו וממעשיו בדיוק ברגעים בהם הוא זקוק לתחושת שייכות, ואם לא ישיג זאת בצורה חיובית, ישיג זאת באופן קצת פחות נעים. ומלבד שהמטרה תושג.
אז מה עלינו לעשות בכדי להימנע מאי נעימויות ומהיגררות למלחמה עקרה עם ילדינו?
ראשית עלינו לדעת שבכל פעם שילדנו מתנהג באופן שמרתיח את דמינו, חשוב שנבהיר לעצמנו שכעת הוא זקוק לשייכות שהיא כחמצן לנשימה ממש, וטוב יהיה לתת לו אותה באופן ראוי במקום להיגרר למקומות נמוכים, כמו למשל לומר לילד "אני רואה שמשהו מציק לך", או "אני רואה שאתה לא רגוע, איך אוכל לעזור לך?" או לשאול אותו "אפשר לתת לך חיבוק?"
שנית, ככל שניגרר אחר הילד אל תוך ה"שיגעונות שלו" ונתייחס אליהם ביתר שאת, כן ילכו אותן התנהגויות שליליות ויתעצמו. אם לא נתפוס זאת בזמן, אזי הילד עשוי להתחיל להאמין בכך שהוא בכלל אדם שלילי ולא יוצלח, אך ורק משום שהוריו לא השכילו להבהיר לו שאומנם הוא קצת "מתבלבל" לפעמים אך הוא כאדם, טוב במהותו.
דבר שלישי, חשוב להפריד את המעשה מהאדם. אם הילד עשה מעשה שלילי יש לומר שהמעשה לא מקובל דוגמאת "מאוד לא נעים לי לראות שנשבר המטאטא" או "אני חושב שקצת התבלבלת כשחשבת שזה בסדר לצעוק כך" אך בשום פנים ואופן אין לומר לו אמירות כגון "שקרן", "אתה ילד רע", "אתה גרוע" או "לא יצא ממך שום דבר". אמירות שכאלה מחריבות את עולמו הפנימי של הילד ומקבעות בו דפוסים שליליים.
רביעית, ככל שנשתדל להעניק לילד יחס חיובי, בעיקר ברגעים בהם הוא "דורש" יחס, נוכל להימנע מהמצב בו אנו נאלצים להעניק לו יחס שלילי. ובאשר ליחס שלילי, חשוב לדעת שכעס או "פליק" מתלבש, מהווים תשומת לב מרוכזת ביותר שאין שני לו וכהוכחה לדבריי, שימו לב עד כמה אתם מרוכזים בילד ובהתנהגותו כאשר אתם כועסים עליו ועד כמה אתם מהנדסים את כף היד רגעים לפני שאתם שולחים אותה לפעולת הקומנדו. רצוי וטוב לחבק את הילד לפני שהוא פועל שלא כהלכה, ובעיקר כאשר אתם רואים שהוא לא רגוע ואכן חיבוק טוב או מילות אמון והערכה כגון "אתה ילד טוב", "אני מאמין שאתה מסוגל להתגבר אפילו שקשה לך כעת" בד"כ ינטרלו את המוקש שזה עתה מתהווה לקראת פיצוץ.
לסיכומו של עניין עלינו לזכור שככל שנעבוד על עצמנו ועל סבלנותנו עם מה שפחות היגררות אחר ההצגות שעושים ילדינו אזי נוכל לחנכם להיות שלווים וסבלניים יותר, כאשר אין כמו דוגמא אישית של התגברות על הכעס, שמצליח לעשות ההורה על עצמו בכדי להעביר את המסר החינוכי, יותר מאשר כל הטפת מוסר אפשרית. בהצלחה!
חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" המותאמים לציבור החרדי לפתרון בעיות תקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולהעצמת חיי הנישואין. וכעת יצא משחק ההמשך "בשניים ויותר" לעבודת תקשורת והידוק הקשרים בין הורים לילדים, זוגות וכיתות לימוד. פרטים באתר: http://www.b-two.co.il/