אנה הקשיבה בתשומת לב מרובה. פשוט וגאוני כאחת. בהיקלע לנה למקרה נוסף של נטישה, כל שתעשה הוא להרים טלפון אליה, לאנה, והיא תגיע במהירות הבזק אל בית החולים, תתגנב פנימה אל תוך אחת המיטות, תעטה על גופה את כותנת המחלקה, והנה, היא האם המאושרת שילדה אך לפני שעה קלה את תינוקה… איש לא יחוש ואיש לא ידע. לנה טוענת כי דרך כניסת האחיות הדבר יהיה פשוט בתכלית וכל שיהא עליה הוא רק למלא אחר ההוראות ולהפגין בטחון במעמדה החדש.
-" אל תמהרי לענות", הציעה לנה. "חשבי על כך, התייעצי כמובן עם מיכאל. יתכן, שיהא עליכם לשנות מקום מגורים כדי להסיר חשד של שכנים סקרנים, יתכן שתאלצו להכניס שינויים נוספים בחייכם. כמובן שפרשה זו חייבת תהיה להשאר בסוד גמור שאחרת אוי לי ואבוי לעורי… חשבי על כך אנה, וכשתחליטי כי הינך מוכנה, צרי עימי קשר…"
אנה הסיטה את הוילון ופתחה את התריס. מזה שלושה ימים לא חדרה אל החדר אף לא קרן אור אחת. היא נשענה קלות על אדן החלון והביטה בקרני השמש הממיסות לאיטן את הקרח. תקווה החלה להתגנב בהיסוס, נוגעת קלות בתוך ליבה וחרש מנביטה זרעים חדשים.
אחרי החורף יבוא אביב. האין זה כך תמיד?
המבצע היה קל לעין ערוך מכפי שניתן היה לשער. שבועות ספורים לאחר מכן, סמוך לשעת חצות הליל הגיע הטלפון המיוחל מלנה. "עכשיו", לחשה, וסגרה מייד את השפופרת. בתוך מחצית השעה התדפקה אנה על דלתות בית החולים ומספר דקות נוסף חלף עד שעטתה על עצמה את חלוק בית החולים ומתחה על גופה את שמיכת הצמר הדהוייה. יולדת. בדיוק כמו אחד עשר הנשים האחרות שגדשו את מיטות החדר הקטן. אלף תופים הלמו בתוך ליבה והיא דימתה את חברותיה לחדר מתבוננות בה במבטים תמהים: מה זה היה ליולדת המשונה הזו על כי המאורע הוליד גם בתוכה תזמורת שלמה? לאחר דקות מספר נרגעה מעט והבחינה כי למעשה היו הן לאות עדיין ממאמץ הלידה, מתנמנמות קלות או שקועות בתוך התרגשותן שלהן. אף אחת מהן לא שתה ליבה אליה באופן מיוחד ואלמלא היתה היא בוחנת כל אחת מהן בשימת לב מרובה ספק אם היתה מי מהן מפנה לעברה מבט חטוף. עוד זמן שנראה כנצח חלף עד אשר החלו להשמע חריקות ודחיפות. שישה בכרס אחת, בעגלה גדולה אחת. כך הובאו התינוקות הזעירים, מונחים ברישול האחד על גבי השני, צפופים ומתחככים בדפנות העגלות המיושנות. צירי הגלגלים זקוקים היו לשימון ותיקון דחוף אך בצוות- לאיש לא היה פנאי לכך, ובקרב ציבור היולדות- מי שתה ליבה לקטנות שכאלה בעוד תמצית האושר עלי אדמות מונחת בתוכן פנימה. לאנה על כל פנים נדמו הקולות כצלילי פעמונים מעודנים והנה, כבר עמדה לנה לידה, פעוטה זעירה בזרועותיה והיא מערסלת אותה ברכות.
נורות החשמל הצהובות היו עמומות משהו, חיוורות. תחתיהן נתלו אלפי שמשות בתקרת החדר, רסיסי אור התנפצו כמו שברי קריסטל עדינים בכל פינותיו מחזירים אורותיהם בכל גווני הקשת האפשריים. גופה של אנה התרוקן מכל הרגש ומחושיה ניטלו כל סגולותיהם. רק הלב שעלה על גדותיו, השתפך וחזר ועלה, האיר את היקום כולו באור יקרות.