משרדו של הרופא היה ממוקם בקומת הכניסה של בית החולים. קירות אפורים, כבדים, עמוסים לעייפה בתיקים רפואיים, ספרים עבי כרס כתובים בלטינית ומכתבה כבדה החוצצת בין הרופא ובין המטופלים היושבים בצידה האחר.
עתה ישבו שם מיכאל ואנה לב. זוג בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, אשר פניהם היגעות, המתוחות, לא תאמו כלל את גילם הצעיר. שפתיה של אנה מכווצות היו, מתוחות, מבטה נע באי שקט ברחבי החדר, רואה ואינו רואה את מדפי הברזל החלודים, את האבק שהצטבר מעל האצטבה. גווה היה כפוף משהו, מושפל, ורעד עצבני בלתי נשלט ברגליה.
כמו פושע מועד לפני קריאת פסק הדין, עלתה במוחה מחשבה עגומה. כך ודאי מרגיש גנב או רוצח עם תום המשפט, כאשר נותרו אך מספר דקות לפני שהשופט יקרא את פסק הדין, ויחרוץ דינו לשבט או לחסד. כל חייו, עתידו, תלויים במאמר פיו של השופט. אדון לגורלו, או שמא נידון לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.
מיכאל, כדרכם של גברים, התאמץ להסתיר את רגשותיו. פניו חתומות, ישיבתו זקופה, ורק נשימותיו הלא סדירות גילו משהו מן המתרחש בלבו.
ד"ר קורולוב כאילו התעלם לגמרי מנוכחותם. תחת משקפיו העבים בחן את המסמכים הרפואיים, מעיין בהם בשימת לב. דקות ארוכות ישבו, דרוכים, ממתינים, מייחלים, עד אשר סיים סוף סוף את בדיקת התיק, הישיר את עיניו, בחן אותם במבט ארוך וקימט את מצחו.
"אנשים צעירים", פתח, "אפשר לומר שעשינו הכל, כלומר, כל מה שביכולתנו לעשות. כבר שלוש שנים אתם מטופלים ברציפות, ובטיפולים החדשניים ביותר שיש באפשרותנו להציע. עם כל זאת לא נוצרה כל פריצת דרך משמעותית. כל מה שאנו יכולים עתה לעשות הוא, לחזור שוב על מה שעשינו בעבר, אך באמת, שאינני רואה לאיזה צורך. אם עד עכשיו לא הועיל, יהיה זה אך בגדר של מעשה יאוש לחזור על כך בשנית…"
מסך שחור, כבד, אטום, ירד על מוחה של אנה. המחנק, שחשה בו תדיר סמוך לליבה, התפשט עתה בכל גופה, והותיר אותה סחוטה, נטולת כל כח.
כמה חששה לרגע הזה, כמה לילות התעוררה שטופת זיעה מביעותי לילה המבשרים לה בשורת איוב זו, אט אט היתה נרגעת ומברכת את מזלה הטוב על כך ששרויה היא בביתה, בתוך המיטה חמה ולא בחדרו של הרופא, אך הנה, תמו האשליות. מציאות עירומה, קרה כקרח ואכזרית ניצבה מולה. את- אמא? לעולם לא…
כיסופים? חלומות? תקוות? כל אלו נגוזו לאיטם, התרוקנו מתוך ליבה ונמוגו חרישית בחלל החדר. כל שנותר היה, מסמך רפואי, המכיל נתונים יבשים והמקפל בתוכו כל הכאב שבעולם, כל שנותרה היא, נפש מתה בגוף חי.
"בשורה לא קלה לאנשים צעירים", כמו מבעד לערפל שמעה את קולו של הרופא, "אך האמינו לי, בתור רופא קשיש שגילו מכפיל כמעט את גילכם, גם ילדים אינם מזמנים את כל האושר שבעולם. ישנם ילדים אשר המיטו על הוריהם קללות רבות ולא ברכה? ככלות הכל, הפסגות שהעולם הזה מעמיד בפנינו הן רבות מספור, אתה מיכאל, תוכל להמשיך ביתר שאת וללא כל הפרעה במחקר הכימי בו עתה עוסק כרגע. מי יודע, אולי תהיה אתה החלוץ שיביא פריצת דרך בעולם המדע. את אנה, ממשי את כישורייך בכל תחום שתבחרי. השלימי את התואר האקדמי שלך, ציירי, נגני, בקרי באופרה… שניכם עשויים להפיק כה רבות מן החיים… האמינו לי, על חייכם שלכם תוכלו לשלוט, למלא אותם בכל אשר תחפצו, להעניק להם את המשמעות בה תבחרו, אך ילד משלכם, וכי תדעו מה ילד יום? וכי יש מי שיוכל לערוב לכך שיכיר לכם טובה על כל העמל, הכסף, כוחות הנפש שהשקעתם בעבורו? הדור הצעיר יורק ללא כל בושה בפניו של הדור הקודם לו, מתכחש ומפנה עורף. מתנשא, מזלזל, מתחצף… ניתק הוא מחבלי ההורים ומכוון עצמו לאשר ישאנו ליבו. מי יודע? אולי הגורל שנראה כה אכזרי כרגע, טומן בחובו את העתיד האמיתי…
אנה קמה בברכים כושלות, ייצבה עצמה מעט ואחר הישירה מבט אל עבר הרופא. "תודה לך ד"ר קורולוב על מאמציך הכנים לעודד ולהפיס את דעתנו, תודה מקרב לב, אך זאת אומר לך: רוסיה מלאה במוזיאונים, בלט, אופרה, תאטרון. יכול אדם להקדיש כל חייו כדי לספוג את עושרה התרבותי של ארצנו, יכול להקדיש כל חייו למחקר מדעי או לקריירה בכל תחום אחר. אך זאת אומר לך: אישה ללא ילדים הנה אישה ללא עתיד. התיאטרון, המוזיאונים, הבלט הקסום ביותר, המשרה הבכירה או התואר המכובד, אף אחד מהם לא יעניק לאישה את הצורך האמיתי לו היא זקוקה יותר מכל, אף אחד מהם לא ימלא את נפשה בתחושות סיפוק, אלו הם דמיונות, דמיונות בלבד. אישה, כדי לחיות זקוקה לדבר אחד בלבד, כל השאר הם כזבים, ערפילים מסמאי עיניים ותו לא! אישה חיה היא זו הנושאת בזרועותיה תינוק, תינוק משלה, ואם אי אפשר… " קולה בגד בה, "אם אי אפשר… אזי כל שכיות החמדה במעצמה הסובייטית לא ישוו בעיניה…".