תקציר הפרקים הקודמים: אנה ומיכאל מתבשרים כי לא יוכלו לזכות לילדים. בעזרתה של לנה, אחות בית החולים וידידת המשפחה, מצליחה אנה להתגנב אל מחלקת יולדות ולקבל תינוקת שננטשה במחלקה. שש עשרה שנים מאוחר יותר נופלת אנה למשכב ומזמינה את הרופא שיבדוק אותה.
פרק ז´
אנה הביטה בו במבט מיוסר וזועף, במוחה התערפלו אי אלו מחשבות לא ברורות אודות גילו המתקדם של הרופא שנותן כנראה את אותותיו על שיקול דעתו המקצועי, כשלפתע קלטה זיק של משובה בזוית עינו. היא פקחה את עיניה, וסגרה, ושוב פקחה וסגרה. שפתיו של הרופא התעקלו למעין חיוך מוזר והוא הביט בה בציפייה. למה ממתין הוא? שאלה עצמה בקוצר רוח, ערפל ירד על מוחה ועוד רגע קט היתה שוקעת בתרדמת חולים, אלא שעיניו של הרופא לא משו ממנה. קונדסיות, חודרות, ובמבטן מעבירות את אשר לא יוכל הפה לומר ומי ידע כיצד יכילנו הלב. אנה התרוממה מעט על מרפקיה כשהיא נתמכת בכרית הגדולה. אחר הכריחה עצמה להישיר אליו מבט ולייצב את קולה הרועד:
"אדוני הרופא! אינך מתכוון לומר ש.. לא! אינך מתכוון לכך ..." בת שחוק קלה ריחפה על פניו של הרופא, הוא הנהן קלות בראשו. "שכבי אנה, נוחי, התרגשות מוגזמת עלולה להזיק, אחרי הכל, עלייך לשמור עתה על כוחותייך.." ידייה של אנה נשמטו וראשה צנח בחוסר אונים מוחלט על הכרית. הרופא לא התמהמה אף לרגע. הוא הרטיב את שפתיה הלחות במעט מים ואחר השקה אותה במעט חומר מאלחש. נוחי בנתיים, נסי להרדם. בעלך יגיע הביתה בעוד זמן קצר אני מניח ואני אבוא שוב מחר לבדוק את המצב. היי שלום!
ודאי חלום הוא זה. ודאי חלום. חלום ביעותים או חלום פנטסטי אך זהו חלום ללא ספק. נשימותיה של אנה נעשו קצרות, הערפול שבראשה הלך וגבר אך דפיקות הלב המואצות והמחשבות שהטריפו את דעתה לא הניחו לה להרדם. האמנם? האמנם? האמנם? היא? עכשיו?? בדיוק יום לאחר יום ההולדת הששה עשר של נטלי? כשאפילו החלום ננטש לו, קבור במעמקי הלב תחת שכבות אבק מאפירות? הן דחף זה, שהיה משאת חייה מזמן יבש, קמל, נדחק מבוייש אל תחתיות הלב ככלי אין חפץ בו. כבר שנים ארוכות שאין היא מהרהרת בהשתוקקות זו, בדחף האמהי אשר הזין את כל רגשותיה ואיים לטרוף את קלפי חייה משלא יכול היה לבוא על סיפוקו. תחתיו, או שמא מתוך הרקבון שהותיר הוא, נבטה, הכתה שורש והעלתה ארוכה אהבתה לנטלי, נטלי שלה, שלה... האמנם שלה?
מאופל צצה לפתע דמותו של ד"ר קורולוב אל מול עיניה כשהוא מנפנף באצבע גרומה- לעולם לא! לעולם! ומנגד, הביטו בה עמוקות, תכולות וצוחקות עיניה של נטלי. שלך אני אמא, אמא שלי. שלי את ואני שלך.
אנה שקעה בשינה עמוקה.
ד"ר סולווי, הרופא, אכן מתבגר היה, אך עובדה זו לא העיבה בכהוא זה על מקצועיותו ומסירותו לחוליו. על אנה אסר הוא לקום מן המיטה למשך התקופה הקרובה ובקביעות התייצב פעם בשבוע ליד מיטתה, מבצע את הבדיקות הנדרשות וראשו מהנהן בשביעות רצון. עלייך לשמור על עצמך, לשמור מאד. בגילך, אין זה דבר של מה בכך. אנה תלתה בו מבטים יגעים. בפעמים הראשונות שהגיע המטירה עליו את כל השאלות שרק ניתן לשאול, מה קורה, ואיך יהיה, ומדוע חשה היא כך ולא אחרת, ועד מתי ועוד ועוד. "אינני מבין", פנה אליה הרופא בתמיהה לא מוסתרת. "פרץ תהיות ורגשות שכזה רגיל אני לקבל מנשים צעירות שאינן בעלות נסיון. מבין אני כי חלפו שש עשרה שנה מאז נולדה ביתך אולם, אחרי הכל, אין זו הפעם הראשונה". אנה החווירה, עצמה עיניה בחוזקה, מתפללת בליבה כי אין הרופא בודק את ארשת פניה. למזלה הטוב הוא היה אכן מרוכז במדידת לחץ הדם שביצע באותן דקות, אך מיני אז, העדיפה למעט בשאלות ככל הניתן ורק חיכתה בקוצר רוח לסיום הביקור השגרתי.
זמן בשפע ניתן לה לאנה. מיכאל היה עסוק בעבודתו ויכול היה להתפנות אליה רק בשעות הערב. נטלי, שלא הבינה מה זה היה לאימה האהובה, הנמרצת והפעילה, השתדלה להקדיש מזמנה ככל יכולתה, אולם אנה, לא מלאה ליבה לבטלה מלימודיה ועיסוקיה. הניחי, די בכך שאני מרותקת למיטתי. אשמח יותר לראותך שוקדת על שיעורייך או ממשיכה בסדרייך הרגילים.
ומה אמא? האם ביקר כאן הרופא היום? היש בשורות טובות בפיו?
-אין חדש בנתיים ילדתי. עלי לשכב, לנוח ולשכב ותוך מספר חודשים אתחזק כנראה ואשוב לאיתני.
-מחלה מוזרה היא זו, עיקמה נטלי את שפתיה. דעתך צלולה, גון פנייך אדמומי וסמוק כתמיד ובכל זאת אסורה את להציג את כף רגלך על הארץ?
אנה חייכה במבוכה. בואי נטלי, אהובה, תחת לנסות להחליף את הרופא בתפקידו, ספרי לי על קורותייך בבית הספר.
אם אחליט בסוף להיות רופאה בעצמי אמא, חייכה נטלי במשובה, מבטיחה אני כי לא אשכיב אמהות בריאות במיטה למשך זמן כה ארוך. באוניברסיטה לומדים היום רפואות חדשות. ללא ספק אלו שיטותיו המיושנות של הדוקטור.
לו יהי כדברייך הסכימה אנה בכל לב, ועתה, הבה ונשמע מה מתחולל מחוץ לכתלי חדר זה. מעט תשהי עימי ואחר- חזרי לסדר יומך...