חגי ישראל מאופיינים במצוות מסוימות ומיוחדות.
חג הפסח אותו חגגנו לא מזמן מוקף במצוות רבות הייחודיות לו. איסור אכילת חמץ, מצוות אכילת מצה, ד' כוסות, מרור, ועוד.
גם חג הסוכות אותו נחגוג בעוד מספר חודשים, מאופיין במצוות ייחודיות משלו, כמצות ישיבת סוכה, ד' מינים, ועוד.
החג היחיד (בשלושת הרגלים) שאינו מאופיין במצוות ייחודיות משלו, הוא חג השבועות, שאנו עומדים בפתחו לאחר הספירה הממושכת של ארבעים ותשעה יום במהלך "ספירת העומר".
ישנם אמנם מנהגים מיוחדים שנהגו בהם ישראל קדושים זה דורות רבים, כמנהג אכילת מאכלי חלב, קישוט הבתים ובתי הכנסת בענפי אילן, קריאת מגילת רות, ועל כולנה - המנהג להישאר ערים במשך כל ליל שבועות ולעסוק בתורה – "תיקון ליל שבועות", ועוד. למנהגים אילו מקורות ושורשים עמוקים, אולם הם אינם חובות הלכתיות מדאורייתא או מדרבנן.
מדוע נגרע חלקו של חג השבועות מכל יתר החגים? מדוע אין אפיון מיוחד מן התורה לחג זה - חג מתן תורתנו?
*
כמה תשובות בדבר, ואנו נעמוד על אחת מהן.
חג השבועות הוא כאמור חג מתן תורתנו. מתן תורה הוא האירוע שהפך אותנו לעם. האירוע המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל.
יציאת מצרים על כל נסיה ופלאותיה הייתה רק למען הגיענו אל המעמד הזה, וכפי שאנו מזכירים מדי יום בק"ש את הפסוק: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים. וקבלת עול מלכות שמים בשלמותה הייתה אחר מתן תורה.
"אין אומתינו אומה אלא בתורותיה" (שבכתב ושבעל-פה), אמר - כידוע - רבינו סעדיה גאון.
מתן תורה - בשונה מיציאת מצרים - לא היה ו"נגמר". מתן תורה הוא מעמד חי שממשיך לפעום בנו כל העת בעוצמה רבה. וכפי שנאמר בתורה בספר דברים (ה, יח) ביחס למתן תורה כי הוא היה קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, ורש"י שם מביא את פירושו של האונקלוס שמתרגם את המלה לא יסף כ-לא פסק - "כי קולו חזק וקיים לעולם".
המעמד הזה חי בתוכנו לנצח.
לו היו ניתנות מצוות מיוחדות ליום מתן תורה אזי עלולים היינו להפוך את מעמד "מתן תורה" לאירוע שדורש זכירה מיוחדת על מנת שנזכור אותו ונחייה אותו, בדומה ליציאת מצרים שביחס אליה אנו מוקפים במצוות רבות שמטרתם היא שנזכור ונחרוט בלבנו את אותה הגאולה.
את יציאת מצרים צריך "להזכיר", מתן תורה זכור ועומד. יתירה מזו, הוא חי בתוכנו יום יום, שעה שעה.
בכל רגע יש בכחינו להשיג השגות גדולות בלימוד התורה על ידי החיבור לתורה הקדושה שמחברת אותנו למעמד ההוא, שגם ממרחק הזמן, עדיין הוא במלוא תקפו ועוצמתו "כי קולו חזק וקיים לעולם". [תשובה זו הובאה בשם הגר"א קוטלר זצ"ל.]
*
ניתן להוסיף ולומר, כי הלא כידוע התורה מעניקה לנו מצוות ומשמעות לכל רגע ורגע בחיינו. אין רגע דל, וכפי שהארכנו במאמרינו לפרשת בהר. לכל יום ולכל שעה המצוות הייחודיות לה, ודבר ה' ומצוותיו סובבים אותנו, בכל ימי חיינו, ובכל מעשינו ופינותינו, ללא הפסקה.
לו היו ניתנות מצוות מיוחדות ליום מתן תורה אזי עלולים היינו להפוך את התורה לדבר ששייך חלילה וחלילה רק ל"פעם בשנה". הנה, ביום ההוא נזכור אותה, נעלה אותה על נס, נחוג את נתינתה, ויום למחרת נשוב לחיי החולין הרגילים. חלילה.
אשר על כן קבעה לנו התורה, כי אכן, יש אמנם חג למועד מתן התורה, אך אין לו מצוות והזכרות מיוחדות, כי בכל יום ובכל רגע צריך היהודי לחוות מתן תורה. כאמור, אין רגע דל מן המצוות, וכל ימי חייו מקבל היהודי שוב ושוב את התורה, הוגה בחוקיה ומקיים את מצוותיה.
התורה רלוונטית וחיונית לכל רגע בשנה, ולא רק ל"רגע בשנה", חלילה.
*
סיפורים רבים סופרו על עמל התורה ואהבתה של גדולי הדורות הקודמים. ולכבוד זמן מתן תורתנו נביא את אחד הסיפורים, שדרכם נלמד על המסירות העצומה שנדרשה מבחורי הישיבות בדורות הקודמים. נלמד מסירות לתורה מהי. אהבת-תורה מהי. ויהיו הדברים מוסר-השכל עצום לכל אחד מאיתנו, להתמסר ביתר שאת ועוז ללימוד התורה ולעמלה.
צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת וולוז'ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה.
ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת וולוז'ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי, במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב"פנימיית" הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים "לתפוס" לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה "בחזקת פלוני אלמוני". היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה…
גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו.
ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו!
משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו.
בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת.
חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך.
משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה "מסודר".
התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות.
והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה.
הפעם היה לו ספסל "בחזקת אריה".
היו ימים.
היו ימים שבהם נדרשו מאדם כוחות נפש אדירים כדי לזכות לטעום מצוף התורה. מי שחשקה נפשו בתורה נאלץ לעבור מסלול נסיונות ויסורים. (הסיפור התפרסם ב"מאורות הדף היומי" גליון 543 בשמו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך שליט"א מירושלים עיה"ק).
אנו בתקופתנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, ללא ניסיונות כה קשים וטרחה רבתי המייגעת את נפשו של האדם.
הבה ננצל את התנאים הנפלאים שיש לנו היום ללימוד תורה ולעמלה!
*
נשמח ונעלוז ביום מתן תורתינו, וזכור נזכור תמיד את המתנה העצומה שהעניק לנו הקב"ה. נדע לנצל אותה כדבעי, ללמוד אותה ולהגות בה יומם וליל, ולשמור את מצוותיה.
בָּרוּךְ הוּא אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים, וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתורָתו, וְיָשם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתו וְיִרְאָתו וְלַעֲשות רְצונו וּלְעָבְדו בְּלֵבָב שָׁלֵם.
שבת שלום וחג שמח!