בלי התורה העולם היה נחרב

הם מוכנים להאמין במציאות האלוקים, הם גם מוכנים להאמין שאלוקים ברא עולם ומלואו, אלא שדווקא מהמקום הזה הם שואלים: הייתכן, אלוקים גדול כ"כ מתעניין בפרטים קטנים כ"כ?!

הלא היהדות אומרת שהקב"ה מנהל את העולם לפרטיו ודקדוקיו, הוא משגיח על כל יצור ונברא, והוא גם ציווה אותנו – בניו – ברמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה, שכוללות פרטים ופרטי פרטים רבים מאוד.

לדבריהם, לאלוקים "מתאים יותר" כביכול, להתעסק בבריאת העולם, בצונאמי, ברעידות אדמה, בדברים "גרנדויזיים". לא "מסתבר" – לדבריהם – שאלוקים יתעניין בפרטים כ"כ קטנים. וכי מה איכפת לו להקב"ה אם נעלתי את נעל שמאל לפני נעל ימין, או אם בירכתי שהכל נהיה בדברו לפני ששתיתי כוס מים?

במלים אחרות, טוענים אותם האנשים: "תראו, אתם הדתיים, לא מגדילים את הקב"ה בהשקפתכם, אדרבה, אתם חלילה "מקטינים" אותו, בזה שאתם אומרים שהוא מתעניין בפרטים כ"כ קטנים".

הטענה הזו ודומיה, נשמעת כאמור, לעתים קרובות, מאנשים שלא מתכוונים בהכרח להתריס, אלא הם רוצים להבין טוב יותר את משמעות קיומם של התורה והמצוות ואת היחס של הקב"ה אל האדם.

ובכן, ישנם שתי טעויות בסיסיות ומרכזיות שעומדות ביסוד השאלה הזו.

עצם הנחת היסוד של השאלה בטעות יסודה, כפי שנסביר מיד. ובכלל, האדם לא כל כך "קטן" כפי שהם מציגים אותו בשאלתם.

אותם אנשים לא שמים לב שאדרבה דווקא הגישה שלהם היא זו ש"מקטינה" את הקב"ה כביכול. מדוע?

נתבונן בדברים.

תחרות ריצה ליעד אין סופי

נניח, ואנו עורכים תחרות ריצה בין שני אנשים, כשהיעד – המטרה נמצאת במרחק של ק"מ אחד. אזי ברור שאותו אחד שכבר הספיק לרוץ 100 מטר, קרוב יותר אל המטרה מרעהו שרץ רק 50 מטר.

לעומת זאת, נניח, ואנו עורכים תחרות ריצה בין שנים, כשהמטרה היא – אין סוף. אזי ברור שגם מי שכבר הספיק לרוץ 100 מטר או 50 מטר ואפילו 10 ק"מ, כולם כולם נמצאים באותו מרחק בדיוק מהמטרה, משום שהמרחק בין 10 או בין 100 לאין סוף, הוא תמיד יהיה אין סוף.

ביחס לאין סוף, כל מספר או התקדמות שרק תהיה, וגם ביחס לכל מספר אחר, עדיין המרחק יישאר אחיד לכולם - לעולם. כי ביחס לאין סוף אין משמעות ל 5, 10, או 100. והדברים פשוטים.

כעת, נשוב ונתבונן בטענתם של אותם האנשים. הם באים ואומרים, העולם מספיק "גדול" בשביל שהקב"ה יברא אותו ויתייחס אליו, אבל כל היתר "קטן" עליו כביכול.

באה היהדות ואומרת, אדרבה, העולם על גדלותו ופלאיו העצומים, היקום כולו, ומצד שני – מעשי האדם הקטנים ביותר – הם בדיוק באותו המרחק מהאלוקים. משום שכאמור, ביחס לאין סוף, גם הדבר "הגדול" בעינינו, הוא אפסי לעומתו.

כך, שברגע שהאדם מאמין שהקב"ה ברא עולם ומלואו - אותו עולם שגדול מאוד בעינינו, אבל "קטן" ביחס אל האין סוף – הקב"ה, ממילא אין שום סיבה שהוא לא יבין שהקב"ה מתעניין בפרטים הקטנים.

במלים אחרות: ההבדל בין קטן וגדול – הוא הבדל בתודעתינו בלבד. בעוד שביחס לאין סוף – שניהם קטנים ואפסיים באותה המידה.

מבחינת הקב"ה – שהוא אינסופי – אין שום הבדל בין בריאת שמים וארץ, לבין בריאת רכיבים של מחשב.

וממילא ברור א"כ, שבאותה מידה של הגיון שאלוקים שהוא אין סופי - ברא את העולם, כך באותה מידה של הגיון בדיוק הוא מתעניין בכל הפרטים "הקטנים" כביכול.

אדרבה, דווקא אלו הטוענים שכביכול לא מתאים לו להקב"ה להתעסק עם "זוטות", הם הם אילו ש"מקטינים" חלילה את הבורא. משום שהם מתייחסים למעשי הקב"ה במושגיהם שלהם, מושגים אנושיים, כביכול גם אצלו קיים קטן או גדול חלילה. הם "מאנישים" את מושגי הבורא, ומכאן השאלה כאילו "לא מתאים לו להקב"ה להתייחס ל'קטנות'".

בינו נא זאת.

והמתבונן יראה שהדברים פשוטים מבחינה לוגית ומתמטית. ומקורם בספרי הקדמונים. [ושמעתים בנוסח זה מכבוד הרה"ג המופלא ר' מרדכי נויגרשל שליט"א.]

עוצמת הכוחות וההשפעה שניתנו לאדם

אלא שבזה לא תמה טעותם. הטעות הנוספת שמונחת בבסיס השאלה, היא כאילו אנו בני האדם קטנים מאוד, וכביכול אין למעשינו השפעה משמעותית.

ובכן, נכון, אנחנו – מצד היותינו קרוצים מחומר, קטנים מאוד. אנו מוגבלים בכוחותינו. אנו חיים בעולם גשמי שהוא מוגבל מטבעו, וממילא אף אנו מוגבלים.

אלא שלאדם יש גם נשמה אלוקית, נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, נשמה שחצובה מתחת לכסא הכבוד. כך אנו אומרים מדי יום: אֱלקי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וכו'.

אותה נשמה אלוקית שקיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו, ניחנה בכחות עצומים, ובהשפעה עצומה על הבריאה כולה.

הגר"ח מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א מוילנא, וראש ישיבת וולוז'ין המעטירה, פירש את הפסוק הבא בשיר השירים באופן מופלא. פירוש שמעורר את כולנו להבין את עוצמת השפעתנו על העולמות כולם.

לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי – כך מדמה שלמה המלך את עם ישראל בשיר השירים (א, ט). מה פשר הדימוי הזה? למה דווקא לסוסה, ולמה דווקא לסוסה "ברכבי פרעה"? ונאמרו במפרשים מספר דרכים בזה.

הגר"ח מוולוז'ין מפרש את הפסוק עפ"י מה שפירשו חז"ל כי אצל פרעה ורוכביו הנהגת הסוסים הייתה היפך מנהגו של עולם. בנוהג שבעולם, הרוכב הוא זה שמנהיג את הסוס, הסוס צועד לפי הוראותיו של הרוכב ששולט עליו. אולם בקריעת ים סוף, הרוכבים – פרעה וחילותיו לא רצו להיכנס אל הים, מכיוון שהם הבינו לאיזו סכנה הם מכניסים את עצמם, וכנראה היו אף כאילו שניסו לבצע "רוורס" ולברוח מבין גלי הים. מה עשה הקב"ה, השליט את הסוסים על רוכביהם. הסוסים דהרו לתוך הים, והם לא התייחסו כלל להוראות שבאו מהרוכבים, וכך באו המצרים על עונשם כפי שקראנו בפרשת בשלח - סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א).

כך, להבדיל, הם עם ישראל, למרות שהם "שוכני בתי חומר בעפר יסודם", ניתן להם הכוח העצום להנהיג כביכול את העולמות כולם. כמו הסוס שהנהיג את רוכבו, כך כביכול עם ישראל – למרות שהם "קרוצים מחומר" ניתנה בידם העוצמה האדירה להשפיע על העולמות כולם.

וכלשונו של הגר"ח: והבורא כביכול ברוב חכמתו נתן בכח האדם להיות מנהיג כל העולמות, כסוס פרעה שהנהיג את רוכבו. [פירושו הובא בקובץ "ישורון" חלק ד' במדור "דבי אליהו" עמ' רסא.]

כך אף יחזור הגר"ח על יסוד זה במקומות רבים בספרו "נפש החיים", ונצטט את דבריו שם בהקשר ללימוד התורה, (שער ד' פרק י"א): והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מיעוטו ח"ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה. לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו, כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה, כן אם אנו מחזיקים בתוה"ק בכל כחנו כראוי, אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות, ע"כ דבריו הק'.

והדברים מבהילים, אנו במעשינו מחיים את העולמות כולם, עליונים ותחתונים, כלשונו של הגר"ח. ואם חלילה חסר העולם את "החמצן" הרוחני של מעשינו, בלימוד התורה, אזי "כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום". [ליסוד זה מקורות רבים בספרי קדמונינו ז"ל, והבאנו כדוגמא מדבריו של הגר"ח בעניין.]

אף בדברי חז"ל אנו מוצאים סימוכין רבים לכך, למשל, בדברי הגמרא הידועים במס' ע"ז (ג ע"א) שם נאמר כי לעתיד לבוא כשיבואו עם ישראל לקבל שכר על קיום התורה והמצוות, יבקשו אומות העולם עדות על כך שעם ישראל אכן קיימו את התורה, וכשהקב"ה ירצה להביא את השמים והארץ כעדים על כך, יטענו אומות העולם שהם פסולים לעדות משום שהם נוגעים בדבר, שהלא כל קיומם תלוי בכך שעם ישראל יקיימו את התורה, שנאמר (ירמיה לג, כה): אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי. וע"ש עוד.

כך, שאנו לא כל כך קטנים. אדרבה, אנו גדולים מאוד. כל קיום העולמות תלוי בנו ובמעשינו.

מסירת ה"מפתחות" לבריאה כולה

מתי נמסרו לנו אותם המפתחות? השליטה על הבריאה כולה, על העולמות כולם?

ובכן, זה קרה בראש ובראשונה במעמד מתן תורה. אותו מעמד עליו קראנו בפרשת יתרו.

אלא שבפרשתנו קבלנו תוספת משמעותית ועצומה.

בפרשה אנו קוראים על ציווי ה' לעם ישראל לבנות את המשכן וכליו.

המשכן שנבנה בנדיבות לבם של עם ישראל: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

המטרה הסופית של ההתרמה ההמונית הזו הייתה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

מקדש, משכן, בו תשרה שכינתו יתברך.

לימדונו רבותינו כי המשכן ובית המקדש היו "לוח ההפעלה" של העולמות כולם, הגשמיים והרוחניים. עד כדי שאמרו חז"ל כי לו היו הגויים יודעים עד כמה נחוץ בית המקדש בשבילם הם היו שולחים גייסות כדי להגן עליו מפני חורבנו.

במשכן ובבית המקדש היו מרוכזים ה"כפתורים" להפעלת העולמות. שם היה המוקד.

כך מצינו ברש"י בפרשת השבוע הקודמת על הפסוק (כג, כ): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. ומפרש רש"י [בפירושו השני מהמדרש]: אל המקום אשר הכינותי, כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

כך אף מפרש רש"י על הנאמר בשירת הים (טו, יז): מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ומפרש רש"י: מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת.

וכך אף ילמדונו חז"ל בתענית (ה' ע"א) על פי הפסוק בתהלים (קכב, ג): יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו. מיהי אותה עיר שחוברה לה יחדיו לירושלים? מיהי אותה עיר שירושלים היא "חבירתה" כביכול? זוהי ירושלים של מעלה שירושלים של מטה בנויה דוגמתה. ע"ש.

למדנו אם כן שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אך מהיכן מופעלות המערכות? משם או מכאן?

מגלים לנו חז"ל במדרש בפרשתינו (מדרש רבה שמות לג, ד), כי לא רק שכל מה שיש למעלה יש למטה, אלא "ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן. תדע לך, שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עיין שם בדבריהם. וכך מבואר במקומות נוספים במדרש בפרשתינו, ועוד. [וראה ב"דעת תורה" מה שהאריך בזה.]

השכינה ירדה כביכול לשכון כאן בעולם הזה, ומכאן הופעלו וניזונו העולמות כולם.

עד כדי שאמרו חז"ל בתענית (שם) כי הקב"ה אמר לישראל: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה. כי מכאן מופעלים המערכות, כאמור.

ההשפעה על הכול

נמצינו למדים כי כלל ההשפעות הגשמיות והרוחניות באו לעולם בזכות המשכן ובית המקדש.

מאותה הסיבה אף נקרא בהפטרה כי חלונותיו של בית המקדש היו בנויים בצורה שונה מכל החלונות שבעולם. בנוהג שבעולם [באותם הימים, היו] החלונות בכותל עבה, בנויים בצורה כזו שיהיה חללם מבפנים גדול יותר מפתחם בחוץ, והיו איפוא החלונות הולכים ומתרחבים כלפי פנים, בכדי שעובי הכותל לא יעכב את האור הנכנס מלהאיר לכל הבית. ואילו חלונות ההיכל היו להיפך – משופעים ומרחיבים כלפי חוץ (צר מבפנים ורחב מבחוץ). זאת משום שהם לא היו עשויים להכניס את האור מן החוץ, אלא אדרבה להפיץ את אור ההיכל החוצה. [כמו שנקרא בהפטרת השבוע, מהנביא מלכים א (פרק ו, פ"ד) וראה ברש"י שם ממנחות (פו ע"ב), וברש"י כת"י במנחות שם. וראה עוד ב"עבודת ישראל" לפרשתינו בד"ה "ונועדתי" מ"ש בזה.]

האור שבקע משם האיר את העולם כולו. רוחנית וגשמית. נביא מספר דוגמאות נוספות מהמקורות בקצרה.

רוחנית, מנין?

הנה, מדי יום אנו מזכירים את פרשת הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. (במדבר כח, ב).

שימו לב למינוח בו התורה משתמשת בהקשר לקרבן התמיד – לחם, כביכול. לַחְמִי לְאִשַּׁי.

על-ידי העלאת הקרבנות נוצרת בעולמות העליונים פעולה דומה לזו שנוצרת באדם על-ידי אכילת הלחם. הקרבן שהיו מקריבים כאן "מזין" כביכול את המערכות שם, כשם שלהבדיל הלחם מזין את האדם. [ראה עוד באריכות במאמר: שפע של פרנסה, שיחת השבוע גליון מס' 1262.]

וזוהי רק דוגמה אחת קטנה מפסוק מפורש בתורה, לעניין ההשפעה הרוחנית של העבודה בבית המקדש.

כך גם היו הקרבנות מכפרים על חטאיהם של עם ישראל, בבית המקדש. שם הייתה כביכול ה"מעבדה" הרוחנית שידעה לטפל ב"זיהומים" הרוחניים שנוצרו ע"י העבירות, ולנקות אותם.

גשמית, מנין?

הנה, אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום, (בבא בתרא כה ע"ב). הסימן שנתנו חכמים אינו רק סימן גרידא, אלא ציון למקור ולשורש. שורש החכמה בדרום - מקומה של המנורה שמסמלת את החכמה [כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג)]. ואילו שורשה של העשירות בצפון – מקומו של לחם הפנים, שהוא היה מקור ושורש הפרנסה בעולם.

וכפי שאף הזכרנו בראשית דברינו בעניין, את דברי חז"ל כי לו היו הגויים יודעים עד כמה נחוץ בית המקדש בשבילם הם היו שולחים גייסות להגן עליו.

והדברים מבוארים בארוכה בספרי קודש רבים. ראה לדוגמה בספר ה"תניא" פרק נ"א, ואילך.

ברזי השפע הללו, הופעלו ע"י המפתחות שנמסרו לאדם.

הכוח שמגיע מהנשמה

כמובן, שהכוחות העצומים הללו שניתנו לנו, שבכוחם להניע את העולמות, נעוץ בשורש האלוקי של כל יהודי, שהוא חלק אלוק ממעל. אילו היה היהודי רק חלק מן הבריאה הגשמית וממגבלותיה לא היה בכוחו לפעול במעשיו ובעבודתו עד כדי הנעת העולמות. אבל מאחר שיש בו כוח שהוא למעלה מהבריאה – יש לו היכולת להיות, כביכול, ה"משפיע" והמזין של הבריאה כולה.

וכן, גם בימינו, למרות שחרב בית מקדשינו, עדיין יש לנו את הכוח להזין את המערכות כולם, כך אנו אומרים בתפילת שחרית מדי יום:

רִבּון הָעולָמִים, אַתָּה צִוִּיתָנוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמועֲדו וְלִהְיות כּהֲנִים בַּעֲבודָתָם וּלְוִיִּים בְּדוּכָנָם וְיִשרָאֵל בְּמַעֲמָדָם, וְעַתָּה בַּעֲונותֵינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבֻטַּל הַתָּמִיד, וְאֵין לָנוּ לא כהֵן בַּעֲבודָתו וְלא לֵוִי בְּדוּכָנו וְלא יִשרָאֵל בְּמַעֲמָדו.

ומה הפתרון?

ובכן, הקב"ה כביכול נתן את התשובה:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שפָתֵינוּ (הושע יד, ג). (לָכֵן יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ וכו'). אנו יכולים לשלם , כביכול את הקרבת הקרבנות, בשפתינו. בתפילה ובהזכרת פסוקי הקרבנות.

הוי אומר: התפילה היא במקום הקרבנות.

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות פרק א' משנה ב').

וכאמור, בזמן שאין את עבודת הקרבנות, משלימה אותה העבודה שבלב – התפילה. (ראה תענית ב ע"א).

יחד עם עמוד התורה וגמילות החסדים שאף עליהם קיים העולם.

כך, שגם בימינו יש בידינו עוצמות אדירות. אנו לא כל כך קטנים. לא ולא, אנו גדולים מאוד.

אז בפעם הבאה ש"הוא" יבוא וילחש באזנינו, "מי אתה ואיזה ערך יש למעשיך, אתה "סך הכל" בן אדם קטן". אף אתה אמור לו:

לא ולא. יש בידינו כוח אדיר לטוב, ולמוטב חלילה. כל מעשה טוב, תפילה זכה, ולימוד תורה, מחייה את העולמות כולם. ולהיפך – להיפך ח"ו.

נשקיע במעשים טובים, בקיום מצוות, בלימוד התורה ובתפילה כדבעי, ונמצינו מקיימים את העולם.

זכרו, קיום העולם בידינו!

שבת שלום!