הרבנו יונה מבאר את דברי המשנה 'מרבה נכסים מרבה דאגה' וכו'; "אל יחשוב כי על כבוד עשרו ורוב נכסיו יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והוא דואג עליהם כל השנה כולה, שאל אותו ויגדך עשיריך ויאמרו לך".
ואכן ניתן לראות זאת בחוש לעין כל בשר שעושר שמור לבעליו לרעתו, צא וראה האם האנשים עתירי הממון הם אנשים יותר שמחים ומאושרים או שמא זה בדיוק להפך, כגודל עושרם כך גודל יגונם. מי שמסתפק במועט וטוב לו במה שיש לו, כאשר הוא מסיים את עבודתו בסופו של יום אין לו עוד דבר שרובץ עליו והוא יכול לפנות לעסקיו בשובה ובנחת, אך מי שמרבה נכסים יש לו מנה רוצה מאתיים ובמשך כל שעותיו הוא טרוד בעצות ובתחבולות כיצד יוכל להרבות עוד ועוד את נכסיו, לשמור עליהם ולדאוג שלא יארע להם שום נזק,
שמור לו לרעתו
ונמצא שהעושר עצמו הוא שטורד את מנוחתו. וכך ממשיך רבינו יונה לבאר את המשנה "מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זימה מרבה נשים מרבה כשפים, וכי יגזלו העבדים הוא לוקה עליהם כי יש בידו למנוע אותם ואף אם אינו יודע הדבר עליו מושלך כי כספו וזהבו הם, גם כי השפחות מזנות עם אחרים הדבר אליו כאילו הוא בעצמו מזנה עמהם כי נבלה נעשתה בביתו".
כל אדם שקונה עבדים חושב לעצמו שכעת יהיו חייו נוחים יותר, כאשר יעמדו סביבו משרתים שישמשו אותו ויעשו את כל רצונו ויותר לא יחסר דבר, אך למעשה קיי"ל דכל העבדים חשודים על הגזל ולא יישאר לו אלא כילוי ממונו, כליון עינים ודאבון נפש.
ואת אותם דברים ניתן לראות גם בכל שאר הבלי העולם בלי להחסיר דבר, כולם נראים כלפי חוץ טובים ונעימים שאשרי מי שזוכה להם, אולם כאשר האדם משיג אותם - סופו לגלות שבור כרה ויחפרהו, לא העלתה מצודתו כלום ומוטב היה לו הרבה יותר אם לא היה מנכס את אותם הדברים לעצמו. בתורת משל ניתן להביא לכך את עישון הסיגריות, כאשר מכורים לזה אין שום דבר שיכול לנתק אותך מהעבדות הגמורה לאותו הדבר, אך לכשמצליחים להגמל לא חולף זמן רב וכבר לא מבינים כיצד רצו זאת בעבר ומה הנאה היתה בזה. ואין לך דוגמא טובה לענין מאשר הכבוד והדומה לו, בעלמא דשקרא הרי זה נראה כגדלות ויקר, אך תמיד הפרסום והרעש אינם מועילים לאדם במאומה אלא מזיקים לו עוד הרבה יותר ממה שחשב להרוויח, ורק אם האדם ישקיע במקומות הנכונים להכין לעצמו חיי נצח, אז אשריו וטוב לו.
'מרבה תודה מרבה חיים כתב רבינו יונה "זה הדבר כנגד מה שאמר מרבה בשר מרבה רמה, שעל ידי התענוג יתקצרו ימיו ועל ידי עמל בתורה יאריכון, וגם כן הוא כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה, כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו ודאגת התורה אף כי היא דאגה גדולה למבין כאשר יחשב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו אין יכולת לדאגה ההיא לעשות לו רע, אף על פי שאמרו חכמי הטבע היגון חלי הלב והדאגה הוא כלות הלב אך דואג בתורה אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו.
דאגה מניין?
ידוע שהדאגה מכלה את הנפש ורוח נכאה מי ישאנה, האדם השקוע כל ימיו ביגון ואנחה מסיים את חייו במהרה מתוך כעס ומכאובים. אולם מחדשת לנו המשנה שבדאגת התורה אין זה כן, 'אף כי היא דאגה גדולה למבין כאשר יחשב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו'. וביאור הדברים נראה לפי פשוטו, שהרי כל החיים ניתנו לנו מאת הבורא ית' והוא המחיה את כולם במאמר פיו כל רגע ורגע, ואם כן בשלמא אם האדם טרוד בדאגות העולם ואינו שמח בחלקו אשר חננו אלוקים - הרי הוא משחית בזה את נפשו וגורם לקצר את ימיו, אך אם האדם משקיע בתורת ה' ומחמתה הוא טרוד לדעת סודה ולהבינה עד תכליתה, ודאי שהיא הנותנת להוסיף לו חיים, שהרי קודשא בריך הוא ואורייתא חד והתורה היא מקור החיים בעצמם, בה אסתכל קב"ה ובה ברא עלמא, וכאשר האדם דואג בעמלו בתורה הנה הוא מתעסק עם עצם עצמם של החיים.
ואדרבה, לא זו בלבד שאין דאגת התורה מגרעת מאריכות הימים, אלא ככל שהאדם יוסיף וידאג עוד יותר בהבנת התורה זה עצמו יהווה סיבה לחיות עוד ועוד, יען כי כל תוספת העמקה בתורה ועוד דאגה ועוד רצון להבין הרי זה עוד חיבור למקור החיים, וכפי גודל הדאגה כך גודל החיות, כי הם חיינו ואורך ימינו.
כי התורה כוללת
פעם הגיעה אשה אחת לפני אאמו"ר הגאון זצ"ל בחשש על בנה ששקוע בלימודו יתר על המידה ולכאו' הדבר עלול להזיק לו, אמר לה אאמו"ר (באידיש) 'קלקול קיבה לא יהיה לו מזה'... התורה אינה סיבה לקלקל את האדם אלא אדרבה, לתת לו חיות, אורך ימים ושמחת עולמים, ואין צד בעולם שהדבר הטוב ביותר בעולם יגרע לאדם משמחת החיים.
כמובן שאין הכוונה שהאדם יפרוש לחלוטין מכל חיי העולם וילמד למעלה מכוחותיו, נער הייתי וגם זקנתי וראיתי הרבה שעשו כן וכולם לא עלתה בידם, או שיצאו מדעתם או שפרשו מדתם, אך אם האדם משקיע את כל כולו לפי כוחותיו בתורה אין ספק שיזכה לחיים המלאים השמחים והמאושרים ביותר עלי אדמות יותר מכל אנשי תבל.
מסופר על אחד הגבירים שניגש אל ראש ישיבת חכמי לובלין, הג"ר מאיר שפירא זצ"ל, ושאל מה פירוש המשנה (להלן ו', ד') 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, אם אתה עושן כן אשריך וטוב לך', כיצד ניתן לחיות חיי צער בלי כל חמודות שבעולם ועם כל זאת להיות שמח, ענה לו הגר"מ - על כך אומרת המשנה "אם אתה עושה כן', רק אם עושים את זה אז אפשר להבין את זה, בלי זה אכן חושבים שהחיים שמבחוץ הם הטובים באמת...
שמנת ולא מרשב"א?
בתקופת הרעב והמחסור שהיתה בירושלים של מעלה ניגש הגאון רבי וועלוועל פרנק זצ"ל (בעמח"ס תולדות זאב) אל אחיו הנודע הגאון רבי צבי פסח זצ"ל ואמר לו, בא וראה כמה גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, הנה כבר כמה ימים לא בא אוכל לפי ועם כל זאת אני נראה בעל בשר מדושן עונג, הכל מכוח שמחתה של תורה. השיב לעומתו הגרצ"פ, דע לך, נפיחותך היא מרוב רעב לעוד ועוד... וכיוצא בזה ידוע על הגאון רבי ישראל סלנטר שפעם ראה כומר צועד לו ברחוב כולו שבע ודשן, ולא הצליח להבין - ממה הכומר שמן כל כך, והרי אין לו שום מושג מהי הנאה מרשב"א?...
דיכאון, אין כאן
זכור לי משנותי בישיבת פוניבז', שפעם זיהו המשגיחים אצל אחד הבחורים אותות דיכאון, והתגלגלו הדברים עד שהגיעו לפתחו של רה"י הגר"ש רוזובסקי זצ"ל. הגר"ש קרא לבחור אל חדרו, ולאחר חצי שעה יצא ואמר: אינני יודע מה רוצים ממנו, דיברתי איתו בארוכה בלימוד, והבחור חי את הסוגיות, איזה דכאון יש לו?...
כך היא נקודת המבט של בני אדם כאלו שכל חייהם נעים רק על אותו ציר אחד של תורה לבדה ותו לא מידי. אותו בחור אכן היה בדכאון אמיתי, אך באותה צורה שבה חי הגר"ש לא היה מקום להבין כיצד אדם שמצליח בלימוד וחי איתו יכול להיות בדכאון מדברים אחרים. הרי הכל נראה כל כך שמח ומאושר, ישנה רק תורה אחת שממלאת את החיים בעונג שאין לו סוף, ואם כן איזה דבר אחר מסוגל להטריד את מנוחת הנפש (ואכן נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם, כאשר הגר"ש עצמו היה תמיד מלא בשמחה עצומה למרות חיי הסבל הנוראים שעבר).
הצגת כל התגובות