"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"?
הייתי שם, בין מאות אלפי החוגגים... כולם רוצים לנגוע בשולי גלימת קברו של רשב"י, להסתופף באורו המחמם והעוטף.
שנת הקורונה נשכחה באחת, הפוליטיקאים העיפו את כל ההגבלות, ההר כולו עשן. כולנו זכרנו את המגבלות של השנה שעברה - ועדיין הרגשנו שחייבים להגיע לרבי שמעון.
ואז... דחיפות ודחיפות מכל עבר, משל רשב"י הגיע לדקות בודדות וכולם צריכים ישועות כאן ועכשיו. איבוד של הסבלנות, איבוד של הסדר והמשמעת - כולם חייבים מיד להגיע.
אבינו הגדול, יעקב אבינו, לימדנו כבר בפרשת וישלח: "וירא יעקב מאוד ויצר לו", פחד שמא יגרום החטא. וממה יש לו לחשוש, שהרי כבר ברכו הקב"ה: "אנוכי עמך ושמרתך בכל אשר תלך"? והסבירו חז"ל שהשטן מקטרג בשעת סכנה! גם אם אתה יעקב אבינו, גם אם אתה מצויד בברכת מי שאמר והיה העולם, עליך להישמר בשעת סכנה!
חלילה וחס, אין במילים אלו בכדי להסיר קוצו של קוצו ממוות הקדושים שנלקחו בהילולת רשב"י באסון נוראי זה, אך חשוב לנו שהחי ייתן אל ליבו.
היי בחורי החמד, היי תופסי התורה, היי חובשי הספסלים, רואים דוחק? רואים מצוקה? עצרו קמעה את המהלך שלכם, מי יודע חשבונות שמיים, מי יודע אם לא נתבע על כניסתנו לאותו משעול, ואולי גופנו הוא זה שיצר את הדוחק.
נכון, אפשר להאשים את כולם, מהמשטרה ועד לראש הממשלה, אבל אנחנו היינו שם. לא מהנדס בטיחות, לא שוטר תנועה ולא אדריכל שטחים, אנחנו ורק אנחנו דחפנו, פילסנו דרך, לא עצרנו רגע לחשוב שמא זקנים לפנינו, שמא טף לפנינו...
לאן אצה לנו הדרך?
קצת סבלנות, לא רק אצל רבי שמעון, אנו האמונים על פיצוח סוגיות אביי ורבא, עיון בספר ושוב, גירסא ושוב גירסא, בסבלנות עד אין קץ, מאבדים בין רגע את סבלנותנו, עונים זה לזה, גוערים זה בזה.
לא בנפילת מרפסת עסקינן, לא בהתרסקות גשר דנינן, אלא "ביד איש באחיו"...
ואולי זה המסר שאנו חייבים להפנים: סבלנות ושוב סבלנות!
ועדות החקירה יחקרו, אנשים יתנו או לא יתנו את הדין, אבל אנו חייבים להפנים, סבלנות! דרכיה דרכי נועם וכל "נתיבותיה" שלום.
יהי זכר ההרוגים מבורך.
הצגת כל התגובות