ביום האחרון שבו ולנטינה אוצ'רֶטנאיה שמעה מבנה, נזאר, הוא שלח לה הודעה קצרה: "היי, אמא. הכול בסדר. אני לא אהיה זמין, כנראה לזמן ממושך. אולי שבוע, אולי חודש. אל תדאגי". זה היה ב-30 במרץ 2022, בשיא המצור על מריופול. מאז ועד היום, כמעט שלוש שנים לאחר מכן, אין ממנו אות חיים. כך פותחים ברשת CNN את הכתבה המתארת את תופעת הנעדרים בקרב החיילים האוקראינים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעוד אוקראינה מנסה לשווק לעולם הצלחה ומפרסמת סרטוני תעמולה (מרהיבים, צריך לומר) מהצלחותיה בשדה הקרב, מסתבר שמאחורי הקלעים המצב הרבה פחות זוהר. אוקראינה נסוגה גם מקורסק וגם מהחזית במזרח אוקראינה, והרבה חיילים נופלים בדרך. ויש גם כאלו, שפשוט נעלמים.
נזאר, חובש קרבי בן 33, הוא אחד מאלפי החיילים והאזרחים שנעלמו במהלך הקרבות באוקראינה. על פי הרשומות הרשמיות, ישנם כמעט 60,000 נעדרים המוגדרים ככאלה בנסיבות מיוחדות, אך מומחים מעריכים כי המספר האמיתי גבוה בהרבה.
יותר ממיליון חיילים משני הצדדים יחד אבדו לצבאות. אם בגלל מוות, אם בגלל פציעה, או פשוט בגלל שאין לאף אחד מושג היכן הם.
ההערכה היא כי ישנן גם לא מעט עריקות, כולל מלב שדה הקרב, עבירה המקנה עונש חמור בחוק האוקראיני.
בניסיון להתמודד עם תופעת העריקות, הממשל האוקראיני בשיתוף עם הצבא מקיים מדי זמן מבצעים לחזרה ללא עונש עבור חיילים שברחו מהבסיס, אך לא כולם חוזרים, וזאת בלשון המעטה.
עם זאת, חשוב לציין כי רוב הנעדרים אינם עריקים, אלא חיילים שנלחמו עד למותם הסביר, בעוד גופתם לא נמצאה.
החיים בין תקווה לאי-ודאות
ובחזרה לנזאר.
ב-12 באפריל 2022 קיבלה ולנטינה הודעה רשמית: "בנך נעדר, ייתכן שנשבה". וזהו. מאז, היא לא שמעה ממנו ואינה יודעת מה עלה בגורלו. חוסר הוודאות מייסר, אוכל את הנפש מבוקר ועד ליל, היא מתארת.
במשך שלוש שנים היא מחפשת אותו, אוספת רסיסי מידע, מנסה להרכיב תמונה של מה שאירע לו. אך הוא לא מופיע באף רשימת שבויים, ואיש לא יכול לומר בוודאות אם הוא חי או מת. גם חוקר פרטי מיומן ככל שיהיה, לא יוכל לאתר אדם שאבד בשדה הקרב, נפל לתעלה או פשוט התפוצץ בפגיעת טיל של האויב.
"אם אדם נמצא ברשימת הנעדרים, יש שתי אפשרויות עיקריות: או שהוא שבוי בידי הרוסים או שהוא מת", אומר ארתור דוברוסרדוב, נציב הנעדרים בנסיבות מיוחדות. את האפשרות השלישית של עריקות, הם מעדיפים שלא להזכיר.
המלחמה, שהחלה עם פלישתה המלאה של רוסיה בפברואר 2022, השתנתה מאז. הלחימה הפכה למתוחכמת יותר, עם שימוש נרחב בכטב"מים שמקשים על החזרת גופות משדות הקרב. באוקראינה פועל מערך מסודר להחזרת הנופלים – עד כה, יותר מ-7,000 גופות הושבו לביתם. אך הדרך לזיהוי ולהבאתם לקבורה ארוכה ומייסרת, מתארים ברשת CNN.
הדרך הקשה לזיהוי הנופלים
בפברואר האחרון, במסגרת חילופי גופות בין רוסיה לאוקראינה, הושבו 757 גופות של חיילים אוקראינים. אך אפילו אז, בני משפחותיהם לא יכולים היו לקבור אותם מיד. תהליך הזיהוי מורכב ולעיתים קרובות הגופות חוזרות כשהן פגועות קשות, מפורקות או שרופות. התיאורים הקשים בכתבה של CNN מזכירים את התהליך הנורא שעברו משפחות החטופים שיקירם הושב לאחר שנרצח בידי מחבלי חמאס האכזרים.
"האתגר הגדול ביותר הוא כשאנחנו מקבלים חבילה אחת המכילה שרידים של עשרות אנשים", מסביר רוסלן אבסוב, סגן מנהל המרכז המדעי-משפטי הלאומי של אוקראינה. "אנחנו לא יכולים לדעת אם מדובר באדם אחד או ב-20". לכן, כל שריד עובר בדיקת DNA קפדנית.
למרות הקושי, מדענים ומשפטנים אוקראינים אינם מוותרים. בפעם הראשונה, בפברואר השנה, השתמשו הרשויות בטכנולוגיית שחזור תלת-ממד של פנים כדי לזהות גופות. "אם מישהו מזהה את פניו של קרוב או מכר, אנחנו מבקשים ממנו לפנות אלינו", נכתב בפנייה לציבור. בנוסף, אוקראינה משתמשת בתוכנות לזיהוי פנים, כמו Clearview AI, כדי לאתר שבויים בתמונות שפורסמו ברשתות הרוסיות.
This browser does not support the video element.
וכך זה עובד: החיילים הרוסים, ולפעמים גם הצבא עצמו, מפרסמים סרטונים ממעצרים של חיילים אוקראינים, סרטונים שלפעמים כוללים גם התעללויות קשות לצפייה. אוקראינה מצידה הקימה חמ"ל מיוחד שמנתח כל סרטון כזה שנמצא ברשת, שיהיה זה ברשתות החברתיות או באתרים, ומלבישה אותם על תוכנת הבינה המלאכותית. לפעמים יש גם תוצאות חיוביות.
"אני יודעת שהוא חי"
בעוד הממשלה נאבקת להשיב את בניה, משפחות רבות הפכו ל"צבאות פרטיים" של מחפשים. הם סורקים סרטוני חדשות, רשתות חברתיות, ותמונות חטופים ממחנות שבויים ברוסיה. ולנטינה אוצ'רטנאיה אינה יוצאת דופן – היא אספה עדויות משלושה עדים שונים שהעידו כי ראו את בנה בשבי הרוסי.
"הם זיהו אותו לפי התמונות, זכרו את כינויו, וסיפרו לי על קעקוע שהיה לו. אחד מהם אמר שהוא טיפל בפצעיו במשך שבועיים, אחרי שהרוסים שרפו לו קעקוע של סמל אוקראיני מהגוף", היא מספרת. עדויות מצביעות על כך שהוא היה כלוא בשלושה מקומות שונים: בוולגוגרד, באזור סאחה שברוסיה, ובכלא אולניבקה שבדונייצק. ולנטינה יכולה להתנחם בכך שיש לה סימנים על כך שבנה בין החיים, ובתקווה לחילופי שבויים עתידיים.
This browser does not support the video element.
אך במאגרי המידע הרשמיים ברוסיה, שמו אינו מופיע. אפילו בדיקות ה-DNA שביצעה לא העלו תוצאות. ולנטינה משוכנעת: "אם אין התאמה – זה אומר שהוא חי. אולי הוא בכלא שאיש עדיין לא גילה עליו".
רוסיה מצידה לא מנדבת מידע שהיא אינה צריכה לנדב, ומעדיפה לשמור על האפשרות לטעון בעתיד שמעולם לא קיבלה לידיה חייל בשם זה או אחר. חוקי המלחמה הבינלאומיים ואמנת ז'נבה ברורים מאוד, וככל שלא תודה בנוכחותו של חייל בידיה - היא גם אינה מחויבת לו או לחוק.
המתנה שאין לה סוף
כבר שלוש שנים שהיא מתייצבת לכל פגישה של משפחות נעדרים, מצטרפת לכל קבוצת טלגרם בנושא, ומדברת עם כל אדם מהיחידה של בנה. היא מחזיקה סרטון ישן שלו, צוחק ומדבר עם חבריו. "אני צופה בזה כמה פעמים ביום. אני מכירה כל שנייה בו, כל תזוזה של עין, כל תנועה של יד".
היא, כמו אלפי משפחות אחרות, מחכה להסכם חילופי שבויים כולל. נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, שב ומצהיר כי הוא מוכן להחלפה כוללת – כל השבויים האוקראינים תמורת כל הרוסים. אך בינתיים, רוסיה אינה נענית.
"אני לא מבקשת שום דבר אחר," אומרת ולנטינה. "רק שיחזירו לי את הבן שלי".
ולבינתיים, המלחמה נמשכת. למרות ניסיונותיו של טראמפ להגיע להפסקת אש בקונסטלציה כזו או אחרת, עד כה כל הניסיונות כשלו. שני הצדדים ממשיכים להמטיר אש - כולל על מתקני אנרגיה שהתחייבו שלא לפגוע בהם, והסוף נראה עוד רחוק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רבים תוהים אם אחרי שלוש שנים לא הגיע הזמן שאוקראינה תיכנע לדרישותיו של פוטין כדי להציל מאוקראינה את מה שנותר ממנה, בעוד אחרים אומרים שאוקראינה היא רק הצעד הראשון של פוטין לכבוש את אירופה. האם בעוד עשר שנים נמשיך לכתוב כאן על מלחמת רוסיה-אוקראינה?
ימים יגידו.
הצגת כל התגובות